<h1>האגודה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ובספר התרומה כתב צריך שיהא גט אורכו יותר מרחבו.
המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. פר"י הא דמצרכינן י"ב שיטות. כתב רב האי גאון משום דכתיב [דברים כ"ד] ספר כריתות וכתיב [בראשית ה'] זה ספר תולדות זה בגימטרי' י"ב. בספר התרומה הכותב גט ישרטט תחילה י"ב שיטים לא פחות ולא יותר ופסק באביאס"ף כיון דאינו מוזכר בגמרא אין לפוסלו אם חסיר או יתיר. ולי נראה שהוא כנגד י"ב שבטים כלומר שהיא מותרת לכל ישראל.
המביא גט בארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. אבל מארץ ישראל לחוצה לארץ צריך לומר דהא רבה אית ליה דרבא.
ואם יש עליו עוררי' יתקיים בחותמיו. פר"י אדם הבא ליפרע מיתומים ולקוחות טענינן להו פרוע או מזוייף עיין פרק קמא [דב"מ י"ג ע"א] ופרק גט פשוט [קע"ד ע"ב].
<h2>דף ב:</h2>
מאי טעמא צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אמר רבה לפי שאין בקיאין לשמה. רבא אמר לפי שאין עדים מצויין. רבה אית ליה דרבא. אלא שבא להוסיף אפילו אם עדי' מצויין לקיימו צריך לומר. פסק רב אלפס (וסוגיא כרבה) [וסוגין כרבא].
עד אחד נאמן באיסורין. פירוש להתיר, פירש בקונטרס האמינה תורה לכל אחד מישראל על הפרשת תרומה וניקור גיד (וחלה) [וחלב]. פירש ר"י שחיטה מאמינים אף על גב דעכשיו אין בידו מכל מקום בתחילה היה בידו ונשים גם בידן ללמוד הלכות שחיטה. לכן נאמנות הנשים על שחיטה. עיין פרק קמא דפסחים [ד' ע"ב] ובהאשה רבה [פ"ח ע"א].
<h2>דף ג.</h2>
אטו כי אמרו ידענא מי לא מהימני. פירש ר"י דחד כי אמר יודע אני החתימה לא מהימן אפילו לרבא.
<h2>דף ג:</h2>
אפי' אין עליו עדים אלא שנתנו בפני עדים כשר. פירש ר"י אפילו לכתחילה מכשר רבי אליעזר בעידי מסירה בלא חתימה.
וגובה מנכסים משועבדים. פירש בקונטרס ואם שטר מלוה הוא גובה מנכסים משועבדים בעידי מסירה בלא עידי חתימה וכן נראה לרבינו תם.
<h2>דף ד.</h2>
מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול. גט או שטר שנחתמו עליו קרובים או פסולים פסול אפילו נתנו בפני עידי מסירה.
דקיימא לן הלכה כרבי אליעזר בגיטין. פירש ר"י משום דמיירי הכא בגיטין נקט בגיטין אבל הלכה כמותו אף בשאר שטרות כדמשמע פרק זה בורר [כ"ח ע"ב] גבי מתנתא דחתימי עליה תרי גיסי דאי לאו דמודה רבי אליעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול הוי מכשרינן ליה בעידי מסירה. פירש רבינו תם דאפילו לרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי צריך עדים בשעת מסירה דאין דבר שבערוה פחות משנים.
<h2>דף ה:</h2>
בפני כמה נותנו לה רבי יוחנן אמר בפני שנים רבי חנינא אמר בפני שלשה. דכולי עלמא בעינן שלשה והכא היינו טעמא דרבי יוחנן שליח נעשה עד ועד נעשה דיין. פסק רב אלפס דהילכתא כר' יוחנן דתניא כוותיה פסק ר"ת דאם קרוב מביא גט צריך ליתנו בפני ג' וה"ה אשה דבעינן ג' כשרים לדון. ג' חלוקי' בעד נעשה דיין עיין (פ"ק) [פ"ב] דכתובות [כ"א ע"ב].
נתנו לה ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה. פירש ר"י משמע דבשעת נתינה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם והוא הדין לאחר נתינה תוך כדי דיבור. ומסופק ר"י אם יועיל לאחר כדי דיבור כל זמן שעוסקין באותו עניין.
לא צריכת לעמוד על כל אות ואות וכי תימא איעבד לחומרא נמצא אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים. בספר התרומה דאין לזיין בגט (על) [אותיות של] שטענ"ז ג"ץ. שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים. מיהו יש גאונים המצריכים.
אפילו לא כתב אלא שיטה אחת לשמה שוב אינו צריך. דמסתמא סיימו לשמה. רב אשי אמר אפילו שמע קול קלמוסא וקול מגילתא.
<h2>דף ו.</h2>
שאני בני מחוזא דניידי. פר"ת דבזמן הזה כולהו ניידי.
רבי (חנינא) [חנין] משתעי רב כהנא אייתי גיטא אתא לקמיה דרב(א) אמר (להו) [ליה] צריכי למימר בפני נכתב ובפני נחתם, אמר ליה לא צריכת ואי עבדת אהנת דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה.
<h2>דף ו:</h2>
אמר רבי יצחק שתים כותבין בלא שירטוט שלש אין כותבין. בה"ג פסק כרבינו יצחק אע"ג דפליג אברייתא ואין לכתוב ג' תיבות בלי שירטוט. ואר"ת וכן ריב"א דווקא כשכותבה לשום דרשה אבל כשכותבין באגרת שלומים מותר. ובירוש' [מגילה פ"ג ה"ב] לא משמע הכי. בהקומץ רבה [ל"ב ע"ב] [ו]בפרק ב' דמגילה [י"ח ע"ב] אמר תפילין אינם צריכין שירטוט. פר"ת דצריכין שירטוט אחד למעלה אבל בין שיטה לשיטה לא בעי שירטוט כי כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט. וכן ספר תורה. אבל מזוזה צריך לשרטט על כל שיטה ושיטה.
שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו בערב שבת עם חשיכה עירבתם עשרתם הדליקו את הנר. עירבתם פירש הקונטרס עירובי חצירות ואין נראה אלא כפירוש הקונטריס פרק במה מדליקין [ל"ד ע"א] דפריך הא גופא קשיא אמרת עם חשיכה עירבתם הא ספק חשיכה לא והדר תני ספק חשיכה מערבין ומשני כאן בעירובי חצירות כאן בעירובי תחומין, ופירש בקונטריס דרישא דאין מערבין תחומין. וכן פירש רבינו חננאל עיין פרק במה מדליקין.
<h2>דף ז.</h2>
זמרא מנלן דאסיר. פירש בקונטר' לשורר בבית המשתה וראוי להחמיר נמי אפי' בלא בתי משתאות כההיא דירושלמי [מגילה פ"ג ה"ב] דקאי ודמיך בזמרא שמתענג ביותר אבל לשמח חתן וכלה מותר ומתירין נמי אפילו בחול בזמירות דאית בהו שבחות.
עטרות חתנים. פירש בקונטרס עטרות ממש. ולר"י נראה עטרות כעין כיפות כדאמרינן [סוטה מ"ט ע"ב] לא שנו אלא של ורד ושל הדס ודווקא לחתנים אסרו דומיא דעטרות כלות משום שמחה יתירה עיין פרק במה אשה [נ"ז ע"א].
<h2>דף ז:</h2>
אמר ר' יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת. פר"י דווקא במשנה בא לפרש דבפרק כיסוי הדם [פ"ח ע"א] תנא וכסהו מלמד שכל דמו חייב לכסות אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין שם אלא הוא. ופסק התם רבינו תם כר' יהודה דמתניתין דהתם בא לפרש אינו צריך לכסות דם שעל הסכין. ומיהו שמא רבנן דברייתא עיקר עיין פרק כיסוי הדם.
עציץ נקוב. פי' בקונטרס בספינה של חרס אינה צריכה לינקב אם הייתה מונחת בקרקע, ולר"י נראה להפוך דשל חרס בעי נקיבה ושל עץ לא בעי נקיבה.
<h2>דף ח.</h2>
רבי יהודה אמר כל שכנגד ארץ ישראל שאל הרבי פטר אנו נתחייב במעשר שאנו במערבה של א"י והשיב ר"ת לא ק"ל כר' יהודה.
המוכר עבדו לסוריא כמוכר לחוצה לארץ.
<h2>דף ח:</h2>
והקונה שדה בסוריא כקונ' בפרואכי דירו' שכותבין עליו אונות אפי' בשבת אומר לכותי וכותב משום יישוב א"י. דווקא משום יישוב ארץ ישראל אבל משום מצוה אחרת לא היינו מתירין לומר לכותי ואפילו לצורך מילה אם לא לאחר המילה שהוא סכנה אבל דבר דרבנן כגון להביא דרך כרמלית אנו מתירין לצורך מילה דמילה גופיה דחיא שבת. אבל לצורך מצוה אחרת להביא ספר דרך כרמלית לא עיין פרק הדר [ס"ח ע"א].
תנו רבנן עבד שהביא גטו וכתיב בו עצמך ונכסיי קנוייה לך עצמו קנה נכסים לא קנה עצמו קנה מידי דהוה אגט אשה ונכסים לא קנה כשאר שטרות וצריך לקיימו. אבעיא להו כל נכסיו קנויים לך מהו רבא אמר אחד זה ואחד זה עצמו קנה נכסים לא קנה פלגינן דיבורא. דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו וכו'.
<h2>דף ט.</h2>
הכותב כל נכסיו לעבדו לעולם הוא בן חורין עד שיאמר חוץ מאחד מרבוא שבהן. פירש בקונטרס לא שנא היכא שקנו קרקע כגון שפירש השייר לא שנא היכא שלא קנה כגון שלא פירש קרקע ששייר. ולר"י נראה אפילו לא פירש שום קרקע מכל מקום קנה כל הקרקעות דאית ליה אך יקח האדון לעצמו קרקע אחד מעידית שבנכסיו טרם שיצא.
הלכה כרבי מאיר דאמר משום דלאו כרות גיטא. אבל דיבורא פלגינן דאמרינן שכיב מרע שכתב כל נכסיו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד.
המביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם יתקיים בחותמיו אחד גיטי נשים ואחד שיחרורי עבדים שוו למוליך ולמביא.
<h2>דף ט:</h2>
מקרעים להן נייר חלק. פירש בקונטרס מסרטטין ורבי' חננאל פירש שלוקחין נייר אחר ומקרעים להן שמות העדים מעבר לעבר ומשימין אותו על הקלף שהגט כתוב בו ובאין העדים וממלאים הקרעים דיו.
קורין לפניהם וחותמים. ולא הוי עד מפי עד שהקורין אין מעידין על עיקר המעשה אלא שאומרים שכך כתוב בו ובעיא שנים קורין או אחד וכגון רב נחמן [ו]ספרי דדייני.
<h2>דף י.</h2>
כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים, (רבי שמעון אומר אף אלו כשרים). פסק רב אלפס והאידנא כל עד כותי פסול בין בשאר שטרות בין בגיטי נשים ושחרורי עבדים דאמרינן בפרק קמא דחולין [ו' ע"א] לא זזו משם עד שעשאום כותים גמורים [ע"ב] והילכתא עידי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה.
<h2>דף י:</h2>
כל השטרות העולים בערכאות של כותים אף על פי שחותמיהן כותים כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים רבי שמעון אומר אף אלו כשרים. בשלמא מכר דאי לא דיהיב זוזי קמייהו לא מרעי נפשייהו. אלא מתנה במאי קני לה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא. וא"ת משה ואהרן אמאי לא מהימנא הא לא מרעי נפשייהו. תירץ רבינו יקיר דבכותים המוחזקים שאינם שקרנים כשרים לעדות כדאמרינן הכא, אבל משה ואהרן פסולים מן התורה משום קריבות, והכי הילכתא וכן נראה בזמן הזה בהנטפישטא וגם בעל פה לפני כותים וערכאות שבעיר (במרדכי בפרק זה דף תר"ו עמוד ב' כתב ואין נראה לו להכשיר כותים לעדות ועיין שם). והאי דאמרינן דינא דמלכותא דינא דווקא כגון מכס שיש לו קצבה וגשרים דבפרק הגוזל [קי"ג ע"א] כל מס קצוב. אבל אם יעלילו על שני בני אדם אם נשמט האחד בחכמתו אין לשני עליו כלום.
<h2>דף יא.</h2>
האי שטרא פרסאה דמסריה ניהליה באפי סהדי ישראל מגבינן ביה מבני חורי ודווקא דידעי למקרי ודהדר מעניינו של שטר בשיטה אחרונה ובדעפיצו שלא יהא כתב שיכול לזייף. פר"י והיאך אנו כותבים בקלפים שלנו שטרות דלא עפיצן. ואמר רבינו תם דבסיד שלנו כעיבוד עפצים שלהן ואין יכולין לזייף וכותבין עליהן ספר תורה ותפילין ומזוזות.
<h2>דף יא:</h2>
האומר תנו גט לאשתו ושטר שחרור לעבדו רצה לחזור בשניהן יחזור דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים.
וחכמים אומרים גיטי (נמי) [נשים] מצי למיהדר. אבל לא שיחרורי עבדים. והני מילי לחזרה דלא מצי למיהדר אבל עבד לא נפיק לחירות עד דמטי גיטא לידיה דתנן [לקמן י"ג ע"א] האומר תנו גט לאשתו ושטר שחרור לעבדו ומת לא יתנו לאחר מיתה.
התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. ואם תאמר במשנתינו כל האומר תנו כאומר זכו דמי. פר"י אפילו עשאו שליח כדמוכח פרק הכותב [פ"ד ע"ב] גבי יימר בר חשו.
תנו כזכי דמי. פירש ר"ת דווקא היכא דדעת אחרת מקנה אומר כזכו דמי. פר"י דמעמד שלשתן קני אפילו אין הפקדון ביד הנפקד כגון שהניחו ביד אחר וגם קונה אפילו בעל כרחו של הנפקד ותן כזכי לא מהני אלא כשמוסר לו הדבר מיד ליד.
<h2>דף יב.</h2>
שאם רצה שלא לזון עבדו רשאי שמע מינה יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך. ומסיק דיכול.
<h2>דף יב:</h2>
הקוטע יד עבדו של חבירו נותן שבתו ורפואתו לרבו רפואתו דידיה הוא דבעי איתסויי ביה. לא צריכה דאמדו' לחמשה יומי ועבדא ליה סמא חריפא ואיתסי בתלתא יומי.
<h2>דף יג.</h2>
(תנן) [תנו] מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה. והא לא משך. פירש רבינו תם דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא בדבר שהושלש בידו מתחילה לכך. אבל היה בידו מתחילה לא. ועוד פירש רבינו תם דבגר לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת.
מתניתין בשכיב מרע לא שנא אמר סתם יתנו דפסקינן הילכתא למנה קבור לא חיישינן.
<h2>דף יג:</h2>
מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. לא שנא מלוה לא שנא פקדון. פירש רבינו תם במעמד שלשתן קנה אפילו בעל כרחו של לוה או של נפקד בין במלוה בין בפיקדון ואף על גב דהמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול מכר או נתן במעמד שלשתן אינו יכול למחול. פירש ר"י לא תקנו במעמד שלשתן לכתובה כיון דאיפשר שלא תבא לידי גבייה לעולם. ועוד פירש רבינו תם דלא תקנו במעמד שלשתן בכותי. ואם הנפקד או הלוה כותי ואמר לו ישראל תניהו לישראל אחר לא קנה דאפילו אם אמר לו זכי לא קנה דאין קנייה לכותי. ואם המקבל כותי ואמר ישראל לישראל אחר תניהו לכותי כל זמן שאינו חוזר בו יתן אפילו אמר לו בלא מעמד שלשתן אבל אם חוזר בו לא יתן לכותי אפילו אמר לו במעמד שלשתן אם לא שאינו יכול להשמט מן הכותי. ואם הנותן כותי נראה דקני דאפילו ממונא של ישראל הפקיעו על ידי מעמד שלשתן כל שכן ממון הכותי ועוד דכדיניה עבדינן ליה.
<h2>דף יד.</h2>
הני תלת מילי שוינהו רבנן הילכתא בלא טעמא. חדא מעמד שלשתן. ואידך הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופ' ואידך המשיא אשה לבנו הגדול בבית קנאו.
הנהו גינאי עבדו חושבנא פש חמשא איסתרי גבי חד מנייהו אמר ליה הבינהו למרי ארעא באפי מרי ארעא וקנו מיניה לסוף עביד חושבנא ולא פש גביה ולא מידי. אמר ליה רב נחמן חדא דמדעת שלשתן קנה ועוד הא קנו מינך. אמר ליה ליתא גבאי קאמינא. אמר ליה [א"כ] קניין בטעות הוא וחוזר פירש ר"ח וכן רבינו תם שהיו בעלי דינין מודים לו או שהיה נודע בעדות דלא פש גביה דאילו מנפשיה אינו נאמן לומר טעיתי במה שהודיתי במגו דאי בעי אמר חזרתי ופרעתי וכן משמע בשבועות [ל"ח ע"ב] מנה לי בידך אמר אין למחר אמר אין לך בידי חייב. ומפרש [ב"ב ו' ע"א] משום דכל אומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי משמע דלא מהימן לומר אין לך בידי שטעיתי שהייתי סבור להיות חייב במגו דאי בעי אמר חזרתי ופרעתי.
איתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו רב אמר חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר ושמואל אמר אם בא לחזור חוזר. תניא כותיה דרב. ודווקא כשהוחזק כפרן אבל אם לא הוחזק כפרן אם בא לחזור חוזר. והא דאמרינן לקמן לסוף אישתמיט להו משמע דבדין לא היו יכולין לכופו להחזיר אף על גב דלא הוחזקו כפרנים פר"י משום שאמת היה שהוא שלוחו ולא מצי אמר (אין) רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. וכי אמר הולך כזכי הני מילי במלוה או בפקדון שהוחזק כפרן. אבל במתנה הולך לאו כזכי דקיימא לן [לקמן ל"ב ע"ב] שליח מתנה כשליח גט.
<h2>דף יד:</h2>
הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו יחזרו למשלח. מת משלח אי בריא הוה חזינן אי מת מקבל בחיי נותן יחזרו ליורשי משלח דהולך בבריא במתנה לאו כזכי. ואי מית נותן בחיי המקבל יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו דקיימא לן מצוה לקיים דברי המת אפילו בבריא.
הא בשכיב מרע. פירש ר"י אף על גב דמת מקבל בחיי נותן ולא קנו אלא אחר מיתת נותן אפילו הכי קנו יורשין ואפילו לא נולדו יורשי מקבל עד אחר מיתת נותן קנו. אפילו למאן דאמר [ב"ב קמ"ב ע"א] המזכה לעובר לא קנה דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו ליד המקבל משעת אמירתו.
כאן אמרו שודא עדיף. מכאן מדקדק רבינו תם מה שירצה הדיין יעשה עיין פרק הכותב [פ"ה ע"ב].
<h2>דף טו.</h2>
בפני נכתב כולו בפני נחתם חציו פסול. [ע"ב] ואפילו אמר אני הוא עד שיני פסול.
המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ולא בפני נחתם וכו' פסול. אמר רבי אלעזר אפילו לא כתב אלא שיטה אחת לשמה כשר. בספר התרומה. הכותב גט צריך שיאמר בפה לשם פלוני ופלוני אני כותבו וכן יאמר הבעל לסופר לכותבו לשמו ולעדים שיחתמו כן וצריכין שישבו כן שם כשיכתוב הסופר שיטה ראשונה ובקונטריס פירש לאו דווקא שיטה ראשונה אלא שם האיש ושם האשה והזמן אבל בחציו אחרון לא סגי.
<h2>דף טו:</h2>
או כולו בגידור או כולו במחיצה פירש הקונטרס אם היה חרוץ עמוק חמשה ומחיצה חמשה אין מצטרפין וקשה לרבינו תם דאמר [שבת צ"ט ע"א] בור וחולייתו מצטרפין אלא נראה לעניין תל גבוה חמשה ברשות הרבים.
ידו אחת בשטיפה וידו אחת בנטילה. פירש בקונטרס שנטל ידו אחת בכלי כתקון חכמים וידו אחת בשטיפה בנהר (בארבעים) סאה. ורבינו תם גורס נטל ידו אחת בשטיפה אחת ידו טהורה פירוש שצריך לשפוך מן הכלי שני פעמי' על ידיו כדמוכח במסכת ידים [פ"ב מ"ב] ועל זה קאמרינן דאם נטל ידו בשטיפה אחת גדולה שהיא כשתים ידו טהורה כיון שיש בשטיפתו כשיעור מים ראשונים ושניים וקא מסיים בסיפא [שם מ"א] שתי ידיו בשטיפה אחת. רבי מאיר מטמא עד שיטול מרביעית ולשתי שטיפות לא בעי רביעית היכא דאתו משירי טהרה.
<h2>דף טז.</h2>
הנצוק וקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה. פירש בקונטרס לעניין שתי מקוואות דבאחת יש בו ארבעים סאה. ואמר רבינו תם דנקב בעינן כשפופרת הנוד אבל מים סגי בטופח על מנת להטפיח. ולר"י אין נראה אך ההיא דהנצוק והקטפרס לא לעניין מקוואות אלא לענין השקה.
<h2>דף טז:</h2>
שנים שהביאו גט אין צריכין לומר (בפנינו נכתב ובפנינו נחתם) כיון שאומרים הבעל שלחם שאילו יאמרו בפנינו גרשה מי לא מהימני. פי' ר"י ואם האחד שליח והאחד מעיד שבפניו נתן הבעל הגט לשליח להוליך לאשתו לרבא כשר.
<h2>דף יז.</h2>
נכתב ביום ונחתם בלילה פסול. רבי שמעון מכשיר. מפני מה תקנו זמן בגיטין. פירש ר"י בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן היינו דווקא מכאן ולהבא אבל למפרע לא. ואפילו מכאן ולהבא אינו נאמן היכא דאשתו מכחישתו.
רבי יוחנן אמר שמא יחפה על בת אחותו. ריש לקיש אמר משום פירות פירש ר"י בגט מאוחר כשר כדמוכח פרק גט פשוט [ק"ס ע"א] (דאמרינן) מקושר שכתב עידיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט (בתוספות דף י"ז בפרק זה מבואר).
<h2>דף יז:</h2>
זנות לא שכיחא פירוש בעדים והתראה אבל אם זינתה לאחר הגירושין משמע דלא היתה אסורה לחזור.
יש לבעל פירות עד שעת נתינה. פירש ר"י דאפילו לרבי מאיר פי' רבינו תם דבעינן עידי מסירה וגם מפרסמין להוציא קול כשמגרש אדם אשתו להוצי' קול שהיא פנויה. פסק רב אלפס דהלכה כרבי יוחנן דאמר יש לבעל פירות עד שעת נתינה.
<h2>דף יח.</h2>
הנהו קלא אית להו. פי' ר"י אפילו למאן דאמר משום בת אחותו צריך לכתוב זמן בזמן הזה דחיישינן שלא יאמר זינתה אחר הגירושין ויחזירנה וגרושה שזינתה מותרת לחזור לו כדאמרינן (בפר"ק) [בפ"ב] דסוטה [י"ח ע"ב] כדפרישית לעיל [י"ז ע"ב].
איתמר מאימתי מונין לגט (פירוש ג' חדשים שצריכה להמתין) רב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה, תניא כוותיה דשמואל המשליש גט לאשתו ואמר אל תתנו אלא לאחר ג' חדשים מותרת לינשא מיד ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה. פסק רב אלפס הלכה כשמואל.
כתובה כמעשה בית דין דמיא מה מעשה בית דין נכתבי' ביום ונחתמין בלילה אף כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה. פירש ר"י יש מקומות שנוהגין לכתוב הכתובה בערב שבת וחותמין במוצאי שבת ואין נכון לעשות כן משום תוספות דלית ליה קלא. ומיהו היכא דקנו מיניה ליכא למיחש מידי כדאמרינן [ב"ב קע"ב ע"א] אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה.
<h2>דף יח:</h2>
(וליחוש) [חיישינן] שמא פייס. פירש בקו' שמא נתייחד עמה והוי גט ישן. ור"ת פי' פייס וביטל הגט בפירוש אבל אם אחר י' ימים צוה להם לחתום כשר דאפילו ביטל הגט קודם קיימא לן כרב נחמן דאמר בריש השולח [ל"ב ע"ב] חוזר ומגרש בו.
איתמר אמר לעשרה כולכם כתבו גט לאשת(ו)[י] רבי יוחנן אמר שנים משום עדים וכולם משום תנאי. ר"ל אמר כולן משום עדים איכא בינייהו דחתים תרי ביומא ואינך מכאן עד עשרה ימים. פר"י במעמד כולם דעידי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה.
אי נמי שנמצא אחד מהן קרוב או פסול. אי חתם בתחילה קרוב או פסול אמרי לה כשר תנאי הוא ואמרי לה פסול דאתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמ'. פר"י הא דאמר חזקיה [ב"ב קס"ב ע"ב] מלאוהו בקרובי' כשר גבי הרחיק ב' שיטין מן הכתב אר"ת דיש חילוק בין גט לשאר שטרות דגבי גט אין חותמין אלא זה בפני זה ועיקר העדות הן הראשונים אבל שטרות חותמין זה שלא בפני זה ואיכא למימר למילוי השיטין חתמו. בפרק גט פשוט [קס"ג ע"ב] איתא כל כי האי גוונא דהוא ועידיו בשיטה אחת ויש עוד עדים אחרים תחתיהם אין מקיימין את השטר מעדים שלמטה אלא מעדים שלמעלה. משמע דבכל שאר שטרות אפילו יש הרבה עדים חתומים עליו ואין מכירין אלא חתימת שני עדים סגי בכך.
<h2>דף יט.</h2>
בכל כותבין בדיו ובסיקרא דיו דיותא. אמר ר"ת דדיו שלנו קרוי דיו ולא אותו שעושין מעפצין עיין פרק ב' דנידה [כ' ע"א] ופ' במה מדליקין [כ"ג ע"א].
קנקנתום חרתא דאושכפי. פי' בקו' אידרממנ"ט ואין נראה לר"י אלא נראה דאידרמינ"ט מותר לתת לתוך הדיו וקנקנתום היינו יירול"א קרקע ירוקה.
בסיקרא ובקומוס ובכל דבר שהוא של קיימא. כתבו במי טריא ואפצא כשר. והני מילי במגילתא דלא עפצא אבל במגילתא דעפצא אין מי מילין על גבי מי מילין.
<h2>דף יט:</h2>
עדים שאין יודעין לקרות קורין לפניהם וחותמים רב נחמן קרו קמי ספרי דדייני וחתים ודווקא רב נחמן וספרא דדייני אבל איניש אחריני לא. רב פפא כי אתא לקמיה שטרי פרסאה מקרי לה שני כותים זה שלא בפני זה. האי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל מגבינן ביה ממשעבדי.
הנהו בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכין למיקרי. פירש ר"י מצריך למקרייה קודם הנתינה כדפריך הכא בתר דמקרייה היכי מצי אמר. וגם מצריך לקרו' אחר נתינה כדאמרינן פרק האשה רבה [צ"א ע"ב] איבעיא ליה למקרייה. והתם מיירי אחר הנתינה ומיהו אי לא קראו אחר הנתינה לא פסול כדמשמע נמי התם גט יוצא מתחת יד האיש. (בתו' דף י"ט כ"ז מבואר) ואם קראוהו לאחר הנתינה ולא קודם הנתינה מגורשת. אבל הרמז"ל כתב בעינן שבשעת נתינת הגט ידעו העדים שהוא הגט.
<h2>דף כ.</h2>
ההוא דיהיב ספר תורה לדביתהו וכו' אי משום כריתות דאית ביה הא בעינן וכתב לה לשמה. פר"י אפילו למאן דאמר [עירובין י"ג ע"א] במגילת סוטה כשר הכא סתמא פסול על כן צריך הסופר לפרש לשמו ולשמה.
כתבו על איסור הנאה כשר.
<h2>דף כ:</h2>
על מנת שתחזירי לי הנייר מגורשת. ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים. פירש ר"י הא דמכשרינן פרק בתרא [פ"ז ע"ב] שייר מקצת הגט וכתבו בדף השיני ופרק שני דסוטה [י"ח ע"א] אמרינן כתבו בשני דפים פסולה. התם בסוטה מיירי בשתי חתיכות אבל בהאי דגט מיירי בשני עמודים וחתיכה אחת.
לא צריכא דמעורה. מכאן דקדק הריב"ם דאין צריך בגט שתהא כל אות מוקפת גויל מארבע רוחותיה כדאמרי' הכא דמעורה ור"י אמר דאין מכאן ראיה דמיירי הכ' שרגל של ך למעלה נכנס בתוך ט' בשיטה למטה או ל בה' למעלה ודווקא בספר תורה בעינן מוקף גויל דבעינן כתיבה תמה אבל בגט ליכא קפידא דאפילו ספר ודיו לא בעי' בגט.
כתובת קעקע. מדאורייתא ליכא איסורא עד שיכתוב ויקעקע בדיו אבל איסורא דרבנן איכא דאפילו אפר מקלה אסור ליתן על גבי מכתו מפני שנראה ככתיבת קעקע ומכל מקום הוי גט כדאמרינן לעיל כתבו על איסור הנאה כשר.
<h2>דף כא.</h2>
והילכתא בכפות. פירש ר"י כפות וישן בעינן. כדמשמע פרק הזורק [ע"ח ע"א] גבי כתב גט ונתנו ביד (עבדו) [עבדה] הישן ומשמרתו הוי גט עיין פרק הזורק [שם] ופרק קמא דבבא מציעא [ט' ע"ב].
שכן אב מקבל גט לבתו קטנה על כרחה. פר"י אפילו בעל כרחו של אב מגורשת כדמוכח פ"ב דקידושין [מ"ד ע"א] דקאמרי' קידושין דמדעת אביה ולא היא גירושין דבעל כרחה בין היא בין אביה ופירש שם בקונ' בעל כרחו של אב מתגרשת וכן משמע נמי התם דקאמרינן [שם ע"ב] נערה מהו שתעשה שליח לקבל גט מיד בעלה כיד אביה דמי או כחצר אביה דמי.
<h2>דף כא:</h2>
כתב גט על קרן פרה ונתן לה את הפרה, על יד של עבד ונתן לה את העבד. קרן של פרה נקצייה וניתבה ניהלה, מי שאינו מחוסר רק כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר נמי קציצה. פירש ר"י מעשה היה שנכתב גט בקלף גדול ואחר כך חתכו ונחלקו עליו גדולי הדור. ודווקא נחתך מקלף גדול אבל חותך מעט כדי ליפותו כשר כדמוכח לעיל [כ' ע"ב] בין שיטה לשיטה.
על מנת שלא תילכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות. והא דאמרינן בנדרים [מ"ו ע"א] לביתך שאיני נכנס שדך שאיני לוקח ומכרו מותר. יש לומר כל יוצאי חלציו קרויין בית אביה כדאשכחן בתמר ועל כן יכולין לכתוב בכתובה בית אביה אפילו אחר מיתה עיין בשבת [כ"ג ע"ב] ופרק קמא דסוכה.
אין כותבין במחובר לקרקע כו'. אין כותבין על הנייר מחוק וחכמים מכשירין. [כ"ב ע"ב] מאן חכמים רבי אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי. פסק רב אלפס כמאן דאמר הני מילי בגיטין אבל שאר שטרות בעינן כתב שאין יכול לזייף ור"י פירש בעניין אחר.
<h2>דף כב.</h2>
דלרבי אלעזר מותר לכתוב על דבר שיוכל לזייף ולפי זה הרחיק שני שיטין מן הכתב היה כשר וכן כתבו מקצת הגאונים. אכן יש לפוסלו דמודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול דחיישינן דילמא אתי למיסמך עלייהו אבל בדבר שאינו יכול לזייף לא חיישינן כל זה בגיליון בתוספות.
<h2>דף כב:</h2>
הכל כשרים לכתוב הגט אפילו חרש שוטה וקטן. האשה כותבת גיטה והאיש כותב שוברו שאין קיום הגט אלא בחתימה. והא לאו בני דיעה נינהו כשגדול עומד על גביו. פירש ר"י דהך שיטה כרבי אלעזר ופירוש דמלמדו לכתוב לשמה אבל בחליצה לא מהני דמלמדין אותו בית דין ומזהירין אותו לעשות לשמה שיועיל. כי בחליצה אינו ניכר מתוך המעשה אבל בגט ניכר כשכותב שמו ושמה.
<h2>דף כג.</h2>
הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ונכרי וכו'. לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו. פירש ר"י מכאן משמע דצריך שיכיר השליח שזהו הבעל וזו היא אשתו ושמא יש לחלק דווקא סומא שיכולין להטעות יש לחוש.
<h2>דף כג:</h2>
אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין. ירושלמי [ה"ו] עבר וקבל, מעשה היה וכהנת הייתה ולא חשו חכמים משום ריח הגט.
אף הנשים שאין נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גטה שהכתב מוכיח. האשה עצמה מביאה גיטה וצריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם.
<h2>דף כד:</h2>
רישא במאי בסופרים העשויין להתלמד. כתב לגרש בו את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה. אמר לסופר כתוב לאיזה שארצה אגרש בו פסול לגרש בו. אמר רב וכולן פוסלות מן הכהונה חוץ מראשון. ושמואל אמר אפילו ראשון דאמר שמואל בכל מקום ששינו חכמים גט פסול פוסל, חליצה פסולה פוסלת. פסק רב אלפס דכולהו לא פסיל אלא באחרון בלבד.
כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול וכו'. בעדי מסירה ורבי אליעזר היא. פירש ר"י לרבי מאיר בעינן שיהא מוכיח מתוך עדי החתימה שנכתב לשם זה האיש ואשה זו. ואמר ר"י דאין עדי מסירה מדקדקים אם זאת אשתו או לאו ולהכי אמרינן בגט פשוט [קס"ז ע"ב] שני יוסף בן אליקים הדרים בעיר אחת אין מגרשין נשותיהם אלא זה בפני זה. ונראה לי דלהכי נהגו בקהילות ליתן גט בחצר בית הכנסת כדי שיצאו ויראו כל העולם שאם יש לשם יוסף בן אליקים אחר יבא ויראה.
<h2>דף כו.</h2>
הכותב טופסי גיטין צריך להניח מקום האיש והאשה ומקום הזמן. שטרי מלוה צריך להניח מקום הלוה ומלוה ומעות וזמן. ושטרי מקח צריך להניח מקום המוכר ומקום הלוקח ושדה וזמן ומעות שטרי מקח וממכר צריך שיניח וכו'. רבי יהודה פוסל בכולן רבי אליעזר מכשר בכולן חוץ מגיטי נשים. והלכה כרבי אליעזר. וצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם. פירש ר"י משמע שצריך לכתוב לשון זה בגט וכן הנהיג רבינו תם לכותבו ובתיקון טופסין הראשונים לא היה. ומכל מקום אין להוציא לעז על הראשונים דהיו בו לשונות אחרים כהאי גונא.
<h2>דף כו:</h2>
כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אין גט עיין פרק רבן גמליאל [נ"ב ע"א].
גזירה שמא יאמרו גטה קודם לבנה. פירש רבינו תם כיון שרואין שכתוב בגט ארוסתי יחתמו אחר הנישואין ומכאן אני מוכיח דהנותן גט לארוסתו יכתוב אנת ארוסתי ולא יכתוב אנת אנתתי.
למיחזי כשיקר' לא חיישינן. עיין פרק הכותב [פ"ה ע"א]. פר"י לרבותא נקט אשרתא אף על פי שיודעין שחתימת העדים אמת ומזומנים העדים לקיימן. ומשני ליתא לדרב פפי ואית דל"ג ליתא לרב פפי אלא ליתא פי' ליתא לקושיה. דבשטרות לא חיישינן למיחזי כשיקרא ודווקא באשרת' חיישינן למיחזי כשיקרא שהוא קיום בית דין וגנאי לבית דין.
<h2>דף כז.</h2>
המביא גט ואבד הימנו מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול. מצאו בחפיסה או בדלוסקמה אם מכירו כשר. ורמינהי מצא גיטי נשים וכו' טעמא דלא אמר תנו הא אמר תנו נותנים ואפילו לזמן מרובה כאן שהשיירות מצוייות והוחזקו שני יוסף בן אליקים כאן שלא הוחזקו או שאין השיירות מצויות. [ע"ב] רב אשי אמר כגון דאמרו עדים ואפי' שליח נקב יש בצד אות פלוני. פסק רב אלפס הלכה כרב (אסי) [אשי] דאמר דלא מהדרינן גט לזמן מרובה אלא דאמרי נקב יש בצד אות פלונית דהוי סימן מובהק. או דאמרו מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן אליקים.
עיר שסיפוקה ממי בארות כותבין מי בארות. ועיר שסיפוקה מעיינות כותבין ממעיינות בהדיה.
<h2>דף כז:</h2>
ודוקא צורבא מרבנן דמחזרינן ליה בטביעת עינא. פירש רבינו תם דעם הארץ אית ליה נמי טביעת עינא כדאמרינן פ' גט פשוט [קס"ח ע"א] האי צורב' מרבנן דבעי לקדושי איתתא לידבר עם הארץ בהדיה. ופרק כל הבשר [חולין צ"ו ע"א] נמי דסמכינן עליה בטביעת עין גבי בשר אלא לענין ממון אין אנו מאמינים לו בטביעת עין.
תנו רבנן איזהו לאלתר וכו'. והלכה שלא שהה אדם שם ולא עבר אדם שם.
<h2>דף כח.</h2>
המביא גט והניחו זקן או חולה נותנין לו בחזקת שהוא קיים ודווקא חולה אבל גוסס לא דרוב גוססים למיתה.
<h2>דף כח:</h2>
שלשה דברים אמר רבי אליעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו דבריו שעיר שהקיפוה כרקום ועל הספינה שמטורפת בים ועל היוצא לידון שהן בחזקת קיימי' אבל עיר שכבשה כרקו' וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים אם בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה.
שמע מבית דין של כותים איש פלוני מת או נהרג לא ישאו את אשתו. והא דכותי מסיח לפי תומו כשר לעדות אשה היינו כשמעיד שכבר מת ובמילתא דלא שייך בה לתפארת אבל מעיד שהוא יוצא למות או ליהרג שתפארת להם לא מהימן.
<h2>דף כט.</h2>
המבי' גט בארץ ישראל וחלה הרי זה משלח ביד אחר ואם אמר טול ממנו חפץ הרי זה לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר. אמר רב כהנא חלה תנן דווקא. פסק רב אלפס מי שאומר הולך גט זה לאשתו משלח ביד אחר ואף על גב דלא חלה. את הולך גט לאשתו לא ישלחנו ביד אחר אלא אם כן חלה או נאנס כרבי שמעון בן גמליאל וסתם מתניתין כוותיה ולא איכפת לן מחלוקת דברייתא.
משום ביזיון דבעל. פירש בקונטר' שעליו לכתוב הגט ואינו רוצ' שידעו רבים שאינו יודע לכתו' והא דתנן [לעיל כ"ב ע"ב] האשה כותבת גטה אלמא אין על הבעל לכתוב פר"י לעולם על הבעל לכתוב ומן הדין יתן הוא שכר אלא קא משמע לן במתניתין דאפילו אשה כותבת או נותנת השכר כשר.
כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר.
<h2>דף כט:</h2>
המביא גט ממדינת הים וחלה עושין ב"ד שליח ואומרים לפניהם בפני נכתב ובפני נחתם ואין השליח האחרון צריך שיאמר בפני נכתב ובפ"נ אלא אומר שליח בית דין אני. ולא משוה השליח אלא בבית דין שליח בארץ ישראל עושה כמה שליחות ואפי' שלא בבית דין.
ההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו אמר שליח לא ידענא ליה אמר ליה זיל הב ליה לאבא בר מניומי וכו'. וכי אמר אבא בר מניומי ולא את. וכן הילכתא שליח שלא ניתן לגירושין פסול ודווקא שהשליח לא רצה להיות שליח לגירושין אבל אם היו רוצים הבעל והשליח היה נעשה שליח אף על פי שאינו מכירה אלא על ידי בני אדם שיאמרו לו בשעת נתינה זו היא אשתו של פלוני כשר והא דסומא פסול עיין לעיל פרק ב' [כ"ג ע"א] סימן ל"ד.
ההוא גברא דשדר גיטא אמר ליה לשלי' לא תיתביה עד תלתין יומין איתניס בגו תלתין יומין אמר רבא חלה אניס האי נמי אניס מסור מילך כאן ולבתר תלתין יומין משוינן שליח ואפילו שלא בפניו. (וכר"י) [ופריך] וליחוש שמא פייס ומשני באומר נאמנת עלי שלא באתי.
<h2>דף ל.</h2>
ההוא דאמר אי לא אתינא עד תלתין יומין להוי גטא אתא ופסקיה מברא אמר חזו דאתאי אמר שמואל לא שמיה מתיא אין אונס בגיטין. פרק קמא דכתובות [ב' ע"ב]. יש גאונים דפסקו יש אונס ואם מת חולצת ולא מתייבמת. ראב"ן פסק דאפילו בידי שמים אין אונס בגיטין וספר המקצועות פסק דאונס בידי אדם לא הוי אונס ואונס בידי שמים הוי אונס.
ההוא דאמר אי לא מפייסנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא אזל פייסה ולא אפייסא אמר רב יוסף מי יהיב לה תרי קבא דדינר ולא אפייסא אלמא אין אונס בגיטין. [לקמן ל"ד ע"א] אי משום גילוי דעתא פלוגתא דאביי ורבא. פסק רב אלפס דהלכה כהאי לישנא דאין אונס בגיטין ולא כלישנא אחרינא דאמר אטו תרי קבא דדינרא בעי למיתב לה הא (הפייסא) [פייסה] ולא (פייסה) [איפייסא].
המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהם (מחלקו) [מחלקן] מפרי' עליהם בחזקת שהם קיימים ואינו חושש שמא מת [הכהן] או (העני או) העשיר [העני] ואם מתו צריך ליטול רשות מן היורשים, ואם הלוה בבית דין אין צריך ליטול רשות מן היורשים.
ואף על גב דלא אתו לידיה יכול להקנות. ומשמע בפרק הזהב [מ"ט ע"א] דאסור לחזור אפילו בדברים בעלמא דמתנה מועטת היא. ומיהו אם בדיעבד חזר בו חזרה היא וכן פסק הרמז"ל בנתינ' דמוהל ובעל ברית. אכן מצאתי [משמו] דאין יכול לחזור כיון דמנהג הוא לתת בעל פה דוגמתא דקניא.
<h2>דף ל:</h2>
המניח פירות להיות מפריש עליהם תרומה ומעשרות. וכי נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף. פירש רבינו תם פרק האשה רבה [צ"ג ע"א] משמע דבערב שבת ובער' יום טוב מותר לתרום שלא מן המוקף.
<h2>דף לא.</h2>
ניטלת באומד ובמחשבה. פירש בקונטרס כשנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה ושרי לאכול בלא הפרשה ושרו נמי בשתיקה על ידי שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר וכן ודאי בלא דיבור הוי תרומה כדמשמע במסכת תרומה [פ"א מ"ו] דקאמר אלם לא יתרום משום ברכה. ואם תרם תרומתו תרומה ומכל מקום אין מגביהין תרומה ומעשרות בשבת משום דחשוב תיקון אבל מדומע מעלין בשבת.
המניח פירות להיות מפריש עליהם. בערב שבת וי"ט (אמרי) [איירי] דשרי שלא מן המוקף.
בשלשה פרקים בודקין את היין בקדים של מוצאי החג ובהוצאת סמדר ובשעת (כניסה מיהו) [כניסת מים] לבוסר. נראה לר"י כלשון ראשון שפירש בקו' שיכול לעצור מהם כל שהו היינו כניסת מים. ויש שאינם נזהרין על מגע כותי בבוסר לפי שאינו קרוי יין אלא מים ורבינו תם אומר שאין להקל שאין אנו בקיאין מתי קרוי יין או מים. ופירש רבינו תם שנה אחת לא נתבשלו (היינים) [היינות] יפה וכי באותו שנה לא נהגו יין נסך.
<h2>דף לא:</h2>
בשלשה פרק' מוכרים את התבואה לפני הזרע. ובשעת הזרע. ובפרוס הפסח. בשלשה פרקים מוכרים את היין בפרוס הפסח ובפרוס העצרת ובפרוס החג. ושמן מעצרת ואילך מכאן ואילך כל יומא פירקיה, למאי הילכתא לשותפי. פירש רבינו חננאל ורבינו תם הא דאמרינן פרק המקבל [ק"ה ע"א] הנהו בי תרי דעבדי(ה) עיסקא ואמר חד לחבריה תא ניפליג עד זה הזמן יכולין לעכב מלמכור מכאן ואילך לא.
<h2>דף לב.</h2>
השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו [שליח] ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא בטל. ואם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטל דמהדר עליה מעיקרא לבטולי מהו דתימא אגלאי מילתא מעיקרא דבטולי בטליה קא משמע לן. דהן דברים שבלב עיין פרק (בתרא) [ב'] דקידושין [נ' ע"א].
תנו רבנן בטל הוא אי איפשי בו. הגירסות הפוכות כאן. (בתוספות דף ל"ב מאריך בו ומבאר) עיין במסכת כריתות [כ"ד ע"א].
<h2>דף לב:</h2>
רב נחמן אמר חוזר ומגרש בו. רב ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו. בגט שבטל. [והילכתא כרב נחמן]. פר"י (ר"י) דאמרינן בריש האומר [קידושין נ"ט ע"א] לא אתי דיבור ומבטל מעשה (וכתיבא) [וכתיבת] גט לשמה הוי מעשה ואם כתב אדם ספר תורה לשמה לא היה יכול לבטלה. ויש לומר דהכא לא הוה גמר מעשה עד שיבא הגט ליד האשה.
נהי דמבטליה מתורת שליחות, מתורת גט מי בטליה. משמע דאי בטליה בפירוש מודה רב נחמן עיין בספר התרומה.
בראשונה היו עושין בית דין במקום אחר ומבטלו התקין רבן גמליאל שלא יהו עושין כן מפני תיקון העולם. איתמר בפני כמה הוא מבטלו רב נחמן אמר בפני שנים ורב ששת אמר בפני שלשה רב ששת אמר בפני שלשה בית דין קתני ורב נחמן אמר בפני שנים לתרי נמי בית דין קרי להו. והילכתא כרב נחמן דקאי רבי יוחנן כוותיה. בירושלמי [סנהדרין פ"א ה"א] יש רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו שנים שדנו אין דיניהם דין ובהחולץ [מ"ו ע"ב] נמי אמר רבי יוחנן גר צריך שלשה משפט כתיב ביה ומכל מקום קרי לתרי בית דין.
<h2>דף לג.</h2>
תנו רבנן ביטלו מבוטל דברי רבי, רבי שמעון בן גמליאל אומר אינו יכול לבטלו ולא להוסיף על תנאו אמר לעשרה כתבו גט (לאשתו) [לאשתי] יכול לבטל זה שלא בפני זה דברי רבי רבי שמעון בן גמליאל אומר אינו יכול לבטל אלא זה בפני זה והילכתא כרבי בשתיהן. ולית ליה לרב נחמן מה כח ב"ד יפה והאמ' רב נחמן יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן בית דין מעמידין להן אפוטרופוס ובוררין להן חלק יפה ואם הגדילו אינם יכולי' למחות ומשני התם ממונא הכא איסורא. אמר רבינו תם דווקא שכל היתומים רוצים אבל אם אחד רוצה ואחד אינו רוצה לא. והיכא שלא בא אלא אחד והשני אין בפנינו אומר ר"י דחולקין דהא בפרק (בתרא) [ב'] דקידושין [מ"ב ע"א] מייתי לה אחלוקת הארץ ושם היו כמה יונקי שדים. מיהו אין ראיי' דשם היו אורים ותומים עיין פרק בית כור [ק"ו ע"ב]. ואומר ר"ת בוררין להן ב"ד צריך שומת ב"ד ודווקא בדבר שאין שייך בו גוד או איגוד. ופר"י אין לדקדק מהא דאמרינן פרק בית כור [שם] אלא מעתה הני בי תלתא דאזיל תרי ופליג הכי נמי דבטלה מחלוקת משמע דחלוקה קיימא אף על גב דבקרקע מיירי איכא למימר דהתם כשחזרו וחלקו נפל אותו חלק עצמו שנפל לו בתחילה כשחלקו אז קיימא חלוקת האחין.
<h2>דף לד.</h2>
גידל בר אילעאי שדר גיטא לדביתהו אשכחיה דקא יתבה וקא נוולא אמר לה הא גיטך אמרה ליה זיל השתא ותא למחר, אתא לגב[י]ה אמר ברוך הטוב והמטיב. אמר אביי ברוך הטוב והמטיב ולא בטיל גיטא. רבא אמר ברוך הטוב והמטיב ובטיל גיטא. במאי קמיפלגי בגילוי דעתא בגיטא אביי סבר גילוי דעתא בגט לאו מילתא היא. ורבא אמר מילתא היא. והילכתא כאביי.
גרסינן בערכין [כ"א ע"ב] האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא עד שיבטל מודעא וכן נכון לכל נותני גט לבטל מודעא. וכתבו הגאונים שנכון שיבטל מודעא קודם שיכתוב הגט ובשעת נתינת הגט. ומשלחי גיטין כתבו הגאונים שיקבלו עליהם בחרם שלא יבטלו.
ורבינו תם וכמה גדולים התקינו והחרימו שלא יקרא שום בר ישראל עירעור על הגט שניתן כבר שלא יאמר אדם אילו היה ניתן בפני הייתי עושה בעניין אחר מה שנעשה וכיוצא בדברים אלו ולא יוציא רוחו ויהיה ברוך.
<h2>דף לד:</h2>
בראשונה היו משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה. התקין רבן גמליאל הזקן שיהא כותב איש פלוני וכל שום שיש לו אשה פלונית וכל שום שיש לה (ההוא דקרו לה מרים ופורתא שרה וכו' ולא שרה וכל שום שיש לה). כתוב בטופסי גיטין של הלכות גדולות כל שום וחניכה דאית ליה ולאתריה. ואין נראה לרבינו תם אלא כותב אני פלוני דמתקרי כך כדאמר [לקמן ל"ה ע"א] אחא בר חייא דמתקרי חייא מרי. ומומר שגירש את אשתו מזכיר שם יהדות ולא שם גיות. ואדם שיש לו שתי שמות לכתחילה צריך לכתוב שניהם. וכתבו הגדולים שאין צריך לכתוב מקום הלידה אלא מקום הדירה ואפי' אם שנה מקום הלידה הכשיר ר"י עיין בכתובות פרק שני [כ"ד ע"ב] ופרק אלו נערות אפילו לא כתב שם המובהק אלא כינוי כשר וכן היו נקיי הדעת בירושלים עושין. ומקום הדירה נמי אין לכתוב אלא אם כן נתיישב בעיר שלשים יום (ויום) [ואדם] הבא מארץ רחוקה אין לכתוב לו גט. אלא אם כן הוחזק שמו בעיר שלשים יום וכן משמע פרק גט פשוט וגם אין צריך לכתוב מקום הלידה רק מקום דירתו עיין בספר התרומה.
אין אלמנה נפרעת מיתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה. פר"י אמרינן פרק בבא בתרא [ה' ע"א] חזקה אין אדם פורע תוך זמנו הני מילי בעל חוב אבל אלמנה חיישינן לצררי.
<h2>דף לה.</h2>
מעשה באשה אחת וכו' לא היו ימים מועטים עד שמת אחד מבניה. והא דאמרינן פרק ג' דשבועות [כ"ו ע"א] האדם בשבועה פרט לאנוס ויש לומר גבי פקדון היו לו ליזהר ביותר שמא תאבדנו ותבא לידי שבועה עיין פרק ד' דנדרים [כ"ה ע"ב] ופרק ג' דשבועות [שם].
דמורים להיתירא. פר"י בזמן הזה נהגו לקבל חרם בעשרה במקום שבוע'.
לא שנו אלא בבית דין אבל חוץ לבית דין משביעין אותה. פרק הכותב [פ"ח ע"א] אמר אי פקח הוא מייתי ליה לשבועה דאורייתא עיין שם חלוק שבועה דאורייתא לדרבנן.
ונדרה כל פירות שבעולם עליה. פר"י נדר חל אפילו על דבר שאינו יכול לקיים כדאמרינן [נדרים ט"ו ע"א] שבועה שלא אישן תוך שלשה ימים מכין אותו וישן לאלתר.
<h2>דף לה:</h2>
לא שנו אלא שלא נשאת אבל נשאת אין מדירין אותה דמיפר לה בעל. כי לא נשאת נמי לכי מנשיא מפר לה בעל. אין הבעל מפיר בקודמין.
פר"י אדם יכול להפר בלחש נדרים אבל כשאמ' קיים ליכי שוב אינו יכול להפר. ונדרי אשתו אין חלוק בין ברבים לעל דעת רבים.
פר"י המודר הנאה מחבירו אין מתירין אלא בפניו ובדיעבד אם התירו שלא בפניו מותר מדסמך צדקיה על ההיתר וכן משמע בירושלמי.
מצאתי. הא דאמרינן [נדרים ס"ה ע"א] אין מתירין [המודר הנאה מחבירו] אלא בפניו הני מילי כשנדר בשבילו שעשה לו טובה או שהכריחו כגון יתרו למשה שנתן לו בתו עבור זה או צדקיה לנבוכדנצר אבל אדם הנודר לחבירו שלא עשה לו טובה ולא הכריחו בזה לא איירי.
קסבר צריך לפרש הנדר. בירושלמי [נדרים פ"ה ה"ד] משמע דהכי הילכתא גם ההוא דאמר משחק בקוביא אני ומשמע התם דצריך לפרש למה נדר ומה היה טעמא.
<h2>דף לו.</h2>
אמר אמימר הילכתא נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה אבל לדבר מצוה יש לו הפרה. אומר רבינו תם דעל דעת רבים היינו כשאומר על דעת פלוני ופלוני אפילו שלא בפניהם אבל על דעת רבים סתם לאו כלום היא. ועל דעת יחיד אף על פי שפירש על דעת פלוני אפילו פירש על דעתו חכם יכול להתיר שלא מדעתו.
העדים חותמים על הגט מפני תיקון העולם. רבי אליעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי.
<h2>דף לו:</h2>
הילל התקין פרוזבול. אין בית [דין] יכול לבטל דברי בית דין אלא אם כן גדול ממנו בחכמ' ובמניין. פר"י בי"ח דברים אפילו בית דין גדול אין יכול לבטל. והיכא דלא פשט איסור לכל ישראל ואינו מי"ח דבר גדול יכול לבטל. ודבר שלא תיקנו שתתפשט בכל ישראל אלא במקום אחד כגון רב דאיקלע לטיט לפוש דפרק כל הבשר [ק"י ע"א] או בני בשכר דפ' תולין [קל"ט ע"א] גדול יכול לבטל ולא קטן.
לא כתבינן פרוזבול אלא בית דין דרבי אמי ורב אסי דאלימי לאפוקי ממונא. רבינו תם כתב פרוזבול כי היה אומר דלא בעינן אלא בית דין חשוב שבדור. תנן במסכת שביעית [פ"י מ"ה] פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול.
<h2>דף לז.</h2>
אין כותבין אלא על הקרקע. מילת' דשכיחא היא שמלוין למי שיש לו קרקע אפילו קרקע כל שהוא ולא מטעם דאין אונאה לקרקעות דהא בטל מקח מפלגא יש להם אלא דראוי לגבות בו כמעשה דקטינא דאביי.
השאילו מקום לתנור או לכירה כותבין עליו פרוזבול.
רבי נתן אומר מניין לנושה בחבירו מנה וכו'. הלכה כרבי נתן עיין פרק כל שעה [ל"א ע"א].
שאני משכון דקני ליה כדרבי יצחק. פרק קמא דקידושין. [ח' ע"ב] קדשה במשכון דאחרים מקודשת פר"י דלא מהני דרבי יצחק להתחייב באונסין אלא להחשב כשומר שכר ואין חשוב כשלו לגמרי אבל בשכר שיכול לקדש בו את האשה או לקנות בו קרקע חשוב כשומר שכר. אבל בשעת הלוואתו אין יכול לקדש בו את האשה.
<h2>דף לז:</h2>
נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד דלא שביק היתרא ואכיל איסורא. פירש רבינו תם נאמן בלא שבועה. מעשה שתבע אחד מחבירו מאתים זקוקי' והנתבע השיב הלויתי מאה במאתים בריבית קצוצה והלה השיב חלילה ופסק הרבי יחיאל מפריש דהמלוה נאמן שהמעשה היה בהיתר כדאמר הכא. והרבי יצחק [נ"א והר' חזקיה] חילק דשאני גבי פרוזבול וכו' לא מצי מכחיש ליה אידך והאריכו בזה. פסק הרא"ם דבימיהם פותחין כשאינו יודע לטעון מידי פרוזבול היה לך ואבד אבל בזמן הזה שאינו מצוי אי לא טעין לא טענינן ליה. ואי טעין מהימן. ובספר אביאסף פסק דבזמן הזה צריך לישבע פרוזבול היה לו כן כתב משם רבינו אב"ן.
עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד. לשם (בעל חוב) [ב"ח] לא ישתעבד. רבי שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך ישתעבד.
<h2>דף לח.</h2>
אמר רב שמואל [נ"א רב שמן בר אבא] עבד שברח מבית האסורים יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו. וכותב לו גט שיחרור.
המשחרר עבדו עובר בעשה. וקיימא לן הכי. ההיא (איתתא) [אמתא] דהוה קאעבדו ביה אינשי איסורא אמר רבינא בהא מודה רב יהודה משום איסורא. [ע"ב] אמר רבא בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסייהו דמפקי עבדייהו לחרות וסיירי נכסייהו בשבתא ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא. שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתיהו בע"ש ואחד בשבת בעידן בי מדרשא ושניהם נעקרו.
<h2>דף לט.</h2>
גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו והיה בהן עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמן בני חורין, אבא שאול אומר וכו' קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן אמר רבי יהושע בן לוי הלכה כאבא שאול. אמר רבינו תם דהלכה כרבי יהושע בן לוי לגבי רבי יוחנן כדאמר פרק בתרא דמגילה [כ"ז ע"א] מסתברא כרבי יהושע בן לוי דאמר בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש ואף על גב דרבי יוחנן פליג עליה.
<h2>דף לט:</h2>
ההיא אמתא דהוה שכיב מרה אתא בכית קמי' אמרה ליה עד אימת תשתעבד ותיזל ההיא איתתא שקל קומתיה ושדי בה אמ' לה קני הא וקני נפשך אתי לקמיה דרב נחמן א"ל לא עשה ולא כלום מאן דחזא סבר משום דהלכה כרבי שמעון דאמר שטר גומר בה לשחרר ואין כסף גומר בה ולא היא אלא משום דהוה כליו של מקנה. פר"י אבל אם היתה בכליו של קונה היתה קונ' עצמה בחליפין מכאן יש להוכיח דהלכה כרב דאמר כליו של קונה עיין פרק הזהב [מ"ז ע"ב].
<h2>דף מ.</h2>
עבד שהשיאו רבו אשה או שהניח לו תפילין יצא לחרות. ומי שאמר בשעת מיתתו פלוני' שפחתי אל ישתעבדו בה יורשי' כופין את היורשי' כו'. המפקיר עבדו ומת וכו'.
ההוא עבדא דהוה לבי תרי קם חד מינייהו שחרריה לפלגיה קם אידך אקנייה לבנו קטן ומסיק אנן קים לן דינוקא דמקרבה דעתיה לגביה זוזי מוקמינן ליה אפוטרופוס ומקרקש ליה בזוזי וכתב לה גיטא דחירותא על שמיה. פירש בקונטרס על שמיה דקטן ואין נראה לרשב"ם דאין מעשה קטן כלו' להתירו בבת חורין אף על גב דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר [לקמן נ"ט ע"א] הני מילי במטלטלים דהפקר בית דין הפקר אבל באיסורא לא. אלא נראה לפרש על שמי' דאפוטרופוס וכיון שעשה שלא כהוגן יכול אפוטרופוס לשחררו.
<h2>דף מ:</h2>
תנו רבנן עשיתי פלוני עבדי בן חורין הרי הוא עשוי בן חורין הרי הוא בן חורין אעשנו בן חורין רבי אמר קנה וחכמים אומרים לא קנה. וכולן בשטר. פירש רבינו ברוך דאמר אילו הלשונות בשטר. כתב רבינו משה בהילכות זכייה הכותב בשט' נתתי שדה פלו' לפלוני או שכותב נתתי' לו הרי היא שלו כשיגיע שטר לידו. אבל אם כתב בשטר אתננו לך אף על פי שהעידו עדים לא קנה המקבל עד שיאמ' לעדים כתבו שטר למקבל או שיזכה להם על ידי אחר. המקבל מתנה שטען זו שתחת ידי אינה שלי אלא שומר אני עליה וכיוצא בה או אמר בטילה היתה מתחילה שלא קבלתיה אלא באונס או בטעות דבריו קיימין. ונשבע על זה שבועת היסת ותחזור לבעלים. האומר נתתי שדה פלוני לפלוני נתתי' לו הרי היא שלו אתננה לו רבי אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה אמ' רבי יוחנן וכולן בשטר. תנו רבנן עשיתי עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר. כתבתי וחתמתי [ונתתי] לו והוא אומר לא כתב ולא חתם ולא נתן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. הוא אומר נתתי לפלוני שדה פלוני והוא אומר לא נתן חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר. כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. מי אוכל פירות רב חסדא אמר מוכר אוכל פירות ורבא אמר משלשין ולא פליגי הא באבא הא בברא שאמר לא נתת(י) לאבא.
<h2>דף מא.</h2>
עבד שעשאו רבו אפותקי וכו'. קמיפלגי במזיק שיעבודו של חבירו רבי שמעון בן גמליאל אומר חייב ורבנן סברי פטור. וקיימא לן כרבי שמעון בן גמליאל דדינא דגרמי הוא ומהאי טעמא המלוה חבירו על המשכון והוזל המשכון צריך לפדותו.
תנו רבנן העושה שדהו אפותיקי לאחרים ושטפו נהר גובה משאר נכסים ואם אמר לא יהא לך פרעון אלא מזה אינו גובה משאר נכסים. תני אידך העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה גובין משאר נכסים רבי שמעון בן גמליאל אומר בעל חוב גובה משאר נכסים והאשה אינה גובה משאר נכסים. פר"י אם מכר מכרו בטל לגמרי ואפי' בעל עצמו יכול לחזור ולבטל המקח עיין פרק אלמנה [ס"ו ע"ב] גבי המכנסת שום לבעלה.
מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושין אותו בן חורין. [ע"ב] וחזרו בית הלל להודות כבית שמאי. תנו רבנן המשחרר חצי עבדו וכו'.
<h2>דף מב:</h2>
ושור אין משלם נזק. פר"י יש שרוצים לפטור השואל או שוכר סוס מחבירו והוזק בפשיעה ונתבטל הרבה ממלאכתו כיון שסופו לחזור ולהתרפות דרשינן איש בעמיתו [ויקרא כ"ד] ולא איש בשורו. והרבי חיים אמר דלא שייך שבת אלא באדם דשבתו לא הוי בכלל נזק אבל שור שבתו בכלל נזקו.
(תצא בכולן פי') בכל כ"ד ראשי איברים וכו' רבי עקיבא אומר צריך גט שיחרור כשיצא בראשי איברים. פסק רב אלפס הילכתא כרבי עקיבא.
<h2>דף מג:</h2>
מעשה בשפחה שחציה שפחה וחציה בת חורין וכפו את רבה וכו'.
המוכר עבדו לכותים או בחוצה לארץ יצא לחירות.
<h2>דף מד.</h2>
המוכר עבדו לכותים קונסין אותו עד עשרה בדמיו. [המוכר בהמה גסה לגוים קונסין אותו עד י' בדמיו]. פסק רב אלפס דף תקע"ו יש גאון שאומר לא מגבינן האי קנסא אלא בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ לא מגבינן קנסא. (במרדכי דף תר"י עמוד א' כתב דרב פליג על זה).
<h2>דף מד:</h2>
המוכר עבדו לסוריא כמוכר לחוצה לארץ.
<h2>דף מה.</h2>
ההוא עבדא דערק מחוצה לארץ לארץ אמר ליה לא תסגיר עבד אל אדוניו.
אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהם מפני תיקון העולם. דלא ליגרי בו ולייתו. אבל באשתו וגופו יכול לפדות דכגופו דמי עיין פרק נערה בכתובות [נ"ב ע"א]. אין מבריחין את השבויים מפני תיקון העולם. רבי שמעון בן גמליאל אומר מפני תקנת השבויים.
אין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות יותר על כדי דמיהן מן הכותים מפני תקון העולם.
<h2>דף מה:</h2>
ספר תורה שכתבו מאינ"י ישרף כתבו כותי יגנז. נמצא ביד כותי אמרי לה יגנז ואמרי לה קורין בה.
כל שיש בקשירה ישנו בכתיבה. מכאן אמר ר"ת דאין אשה אוגדת לולב ועושה ציצית. ואין נראה לר"י מדפסלינן בריש התכלת [מ"ב ע"א] צצית לכותי דדרשינן בני ישראל יעשו ולא כותים מכלל דאשה כשירה ודווקא בספר תורה תפילין ומזוזות [דרשינן] הכא. גם מצאתי ראייה מדביתהו דרבי חנינא פרק המוכר את הספינה [ע"ד ע"ב].
עד שיעבדנו לשמן. כרבי שמעון בן גמליאל קיימא לן דבעי עבוד לשמה בין הקלף בין עור של תפילין והילכתא כרבא [סנהדרין מ"ח ע"ב] דאמר הזמנה מועטת לאו מילתא היא אלא כרבי שמעון בן גמליאל דבעי עיבוד לשמה.
<h2>דף מו.</h2>
אי אמר לה הכי מצי מקלקל לה. פר"י אף על גב דכבר נישאת לאחר שריא ליה דגרושה שזינתה מותרת לחזור למגרש והאי נישואין בשוגג הוי כמו זנות.
כיון דאמרו מארץ רחוק' באנו. הקשה ר"י מי חיילא שבועה והלא נשבע לבטל את המצוה דלא תחיה כל נשמה. ונראה דהיינו דווקא משנכנסו לארץ וקודם שנכנסו לארץ שלח להם יהושע שלש פרוזדוגמאות ואף משנכנסו לארץ מי שהיה רוצה להשלים היה משלים ומי שלא רצה להשלים לא תחיה כל נשמה כדכתיב [דברים כ'] ואם לא תשל[י]ם עמך.
על דעת רבים רב נחמן בר יצחק אומר שלשה. פר"י נראה דעל דעת רבים לא בעי אלא שנים. והיתר חרמות בזמן הזה אף על גב דאמר על דעת המקום יכולים להתירם עיין במסכת שבועות [ל"ט ע"א].
המוציא אשתו משום שם רע משום נדר לא יחזיר כו'. רבי אליעזר סבר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין. מכאן מוכיח רשב"ם דאין לעשות שליח לשאל נדר דאי לאו הכי תעשה שליח ולא תתבזה.
<h2>דף מו:</h2>
המוציא אשתו משום איילונית וכו'. פר"י הכא ספק איילונית ולהכי צריכה גט עיין פרק קמא דיבמות [ב' ע"ב] ופרק המדיר [ע"ג ע"א].
המוכר עצמו ובניו לכותי אין פודין אותו אבל פודין הבנים לאחר מיתת אביהן אמר רב אסי והוא שמכר ושנה ושלש ולהכי אין פודין אותו. ההוא גבר' דזבין נפשיה ללודאי אמרו רבנן לרב אמי ישראל מומר הוא דאכל נבילה להכעיס אמר ליה זיל לא שבקונא דנפרקינך.
<h2>דף מז:</h2>
בצרם ביכורים ושיגרם ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא שנאמר [דברים כ"ו] ולקחת(ם) והבאת(ם) עד שתהא לקיחה והבאה באחד.
<h2>דף מח.</h2>
אי לאו דאמר רבי יוחנן קניין פירות כקניין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו. פירש רבי' תם קיימא לן כריש לקיש דקניין הפירות לאו כקניין הגוף דמי וקיימא לן נמי דבדאורייתא אין ברירה בסוף מסכת ביצה [ל"ח ע"א] פסקינן כרבי אושעיא ורב נחמן דקיימא לן כוותיה בדיני בריש (פר"ק) [פ"ב] דקידושין [מ"ב ע"ב] האחין שחלקו לקוחות הן. והא דפסקינן פרק בית כור [ק"ז ע"א] האחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן כרב דאמר בטלה מחלוקת לאו משום דיורשים הוו אלא כלקוחות באחריות פר"י דווקא בההיא דהכותב לבנו מהיום ולאחר מיתה [יבמות ל"ו ע"ב] קיימא לן כריש לקיש דלאו כקנין הגוף דמי דאבא לגבי ברא מחיל אבל בעלמא סבירא לן קניין פירות כקניין הגוף דמי.
<h2>דף מח:</h2>
הניזקין שמין להן בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית רבי מאיר אומר וכו'.
המוצ(י)א מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם.
<h2>דף מט:</h2>
בקבלן. פירש בקו' שהתפיסה בנו מטלטלי לכתובתה והיא מסרתו לידו בקבלנות וקשה דאמרינן פרק גט פשוט [קע"ד ע"א] היכא דנשא ונשא ביד אין למלוה על הלוה כלום.
<h2>דף נ.</h2>
מצוה קעבי' ולא מידי חסריה. פר"י תרוייהו בעינן אבל היכא דלאו מצוה עבד ולא חסריה כגון דנעשה ערב לנדוניא אחר הנישואין או עבד מצוה וחסריה משתעבד.
<h2>דף נ:</h2>
והילכתא יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזיבורית. הקשה ר"י היכי משכחת לשבועה בקטנים והא אין נזקקים לנכסי יתומים אלא אם כן ריבית אוכלת בהם לרבינו תם דמפרש דווקא שותפות אמרו חכמים אסור לעשות עם הכותי שמא יתחייב לו שבועה אבל אם כבר נתחייב לו שבועה מותר לקבל הימנו איכא לאוקמא בשטר שיש בו רבית מן הכותי וכותי שקבל עליו לדון בדיני ישראל אבל רשב"ם אמר דאסור לקבל הימנו שבועה קשה. יש לומר דמיריי בגר תושב ואף לרבי שמואל מותר לקבל עתה שבוע' שנשבעין בקריסין שלהם ומשתתפים שם ע"א עם דבר אחר.
אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפילו הן זיבורית לא שנא מכר לא שנא מתנה. דתניא שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מכולם אבל אמר תנו מאתים לפלוני ואחריו לפלוני כל הקודם בשטר זכה. יצא עליו שטר גובה מן האחרון. פר"י דווקא בכהאי גונא שאינו נותן להם שוה אבל אם היה נותן להם בשוה [אפי'] בלא אחריו' נמי כל הקודם בשטר זכה מדלא קאמר תנו סכום זה לפלוני ופלוני שמע מינה דלהקדימו נתכוון.
פסק רב אלפס שמעינן (דבמתניתין) [דבמתנה] נמי עבדינן תקנת' בין מתנת שכיב מרע בין מתנת בריא וכן הילכתא פרק מי שהיה נשוי [צ"ה ע"א] אמר אשתדוף בני חורי טריף ממשעבדי.
גובה מכולם נראה דכל אחד יתן לפי חלקו כדאשכחן [ב"ב קכ"ד ע"א] גבי בכור דנותן פי שנים.
הכא במאי עסיקינן בבעל חוב פר"י מהכא משמע בעל חוב שקדם וגבה לא גבה דקתני יצא עליו שטר חוב וכן הלכה במקרקעי.
אין מוציאין לאכילת פירות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם. לפי (שאין) [ש]כתובים אצל בני חורין הקשה ר"י אמאי לא אמרינן אימור צררי אתפסא כדאמרינן לקמן ותירץ לקמן מיירי בקנו מידו והכא לא קנו מידו ולהכי לא חיישינן לצררי.
<h2>דף נא.</h2>
כשקנו מידו. פירש בקונטרס דסתם קניין לכתיבה עומדת. ונראה לר"י דקניין אלים מכתיבה מדפריך בנות נמי.
אימור צררי אתפסיה. דווקא לעניין משועבדי חיישינן אבל מבני חרי לא חיישינן לצררי.
<h2>דף נב.</h2>
יתומים שסמכו אצל בעל הבית חייבים לעשר פירותיהם להאכיל ולא להניח [ומוכרין להן עבדים ושפחות בתים ושדות וכרמים]. ועושין להם סוכה ולולב וציצית ושופר ולוקחין להן ספר תורה תפילין ומזוזות וכל דבר לאתויי מגילה ואין פוסקין עליהן צדקה. ואין פודין עליהם שבוים ואין האפוטרופסים רשאין למכור ברחוק ולגאל בקרוב ברע ולגאל ביפה. ולא לחוב על מנת לזכות ולא להוציא עבדיהם לחירות אבל מוכרין אותם לאחרים דברי ר', רבן שמעון בן גמליאל אומר אף נותן דמי עבדו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו פסק רב אלפס יש גאון דפוסק כרבי שמעון בן גמליאל. וצריך לחשוב עמהן באחרונה דברי רבי. רבי שמעון בן גמליאל אומר אין צריך להחשב עמהן באחרונה ואין ממנין נשים וקטנים ואם מנו אבי יתומים הרשות בידו.
ההוא דהוה בשיבבותיה דרבי יהושע בן לוי דהוה מזבן ארעא ומזבן תורי ולא אמר ליה ולא מידי דתניא אמר רבי יוסי קראתי לאשתי ביתי ולשורי שדי.
נכסי יתומים הרי הן כהקדש. דאי מכרו ואייקור ולא נקיטי זוזי מיניה דרוביה יהביה זוזי דיתמי אפירי וכו'.
<h2>דף נב:</h2>
מזבנים בלא אכרזתא לכרגא ולמזוני ולקבורה פירש הקונטרס לצורך כרגא דיתמי ולר"י נראה דלכרגא ומזוני דאשה ובנות מיירי דאי ליתמי אפילו לשאר צרכים מזבנא בלא (אזכרתא) [אכרזתא] עיין פרק שום היתומים [כ"ב ע"א].
אפוטרופוס דיתמי דמפסיד מסלקינן ליה אפוטרופא שמינהו אבי יתומים ישבע מינוהו בית דין לא ישבע אבא שאול אומר חילוף הדברים והילכתא כאבא שאול. והני מילי בטענת שמא אבל בטענת בריא משבעינן ליה דכי גדלי יתמי וטעני עליה טענת בריא. אמר רבינו תם דכן הלכה אף על גב דמשנת ראב"י קב ונקי וברייתא נמי קתני הלכה כדבריו אין למידין הלכה מפי תלמוד. ורבי חיים פסק דלא מחייב אפוטרופוס לישבע שלא פשע אלא שלא עכב משלהם כלום ואפילו ודאי פשע פטור כדאמרינן פרק שור שנגח [ל"ט ע"א] מעליית יתומים. והרבי שמואל הביא ראייה דאפשיעה חייב דאמרינן בהמפקיד [מ"ב ע"ב] נימא ליה לאפוטרופוס זיל שלים אומר אנא לבקרא מסרתא ונראה לר"י ודאי אם פשע חייב לשלם אבל כל מה דלא ידעי לא משבעינן ליה והיכא דפשע מסלקין ליה אפילו מינהו אבי יתומים. ופסק הרמז"ל אחד המחזיק בנכסי יתומים ואומ' שמינהו אבי יתומים וליכא סהדי שמינהו אבי יתומים אי לא מהימן לבית דין מסלקין ליה וגדולה מזו כתב בעל העיטור דאפילו מנו אבי יתומים צריך לחשב עמהם באחרונה וכל שכן דלא יניחו בית דין לירד לנכסיו. ראובן שאמר הנה יש בידי ממון פלוני שמת והוא צוה לי לתת לבנו פלוני כך ולפלוני כך אם הוא אומר שיתן בשוה לכל היורשים אין יכולין להשביעו אבל אם בא ליתן למקצת מהם ולא לאחרים אותם שאינו נותן להם יכולים להשביעו כיון שלא נתרצה להם אפוטרופוס. כתוב במיימוני אפוטרופוס שמינהו אבי יתומי' והיתה באותו פעם שמועתו טובה ישר ונאמן ועתה נהפך להיות זולל והולך בדרכי חשך חייב בית דין לסלקו.
<h2>דף נג.</h2>
המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב והכהנים שפיגלו במקדש שוגגים פטורים מזידין חייבים. [ע"ב] תיובתא למאן דאמר היזק שאינו ניכר שמי' היזק וכן הלכה דלא שמיה היזק.
<h2>דף נג:</h2>
המבשל בשבת יאכל הוא עצמו לבו ביום במזיד לא יאכל בו ביום בין הוא בין אחרים ולמוצאי שבת שרי אפילו לדידיה. עיין פרק כירה [ל"ח ע"א].
<h2>דף נד:</h2>
אביי אמר כל שבידו נאמן. פירש רבינו תם בפרק האומר [ס"ו ע"א] פליגי אביי ורבא באשתו זינת' בעד אחד והלה שותק ומשמע התם דתרוייהו מודו באומר לו עד אחד נטמאו טהרותי(ו)[ך] או אכלת חלב נאמן אפילו אינו בידו והכא בזימנא קמייתא מהימן כרבא ואפילו במכחישו כיון דהיה בידו. אבל אחר שאינו שומר לא מהימן אי מכחישו או אומ' איני יודע ואי שתיק מהימן וכן פסק רבינו משלם. ואי מהימן עליה כבי תרי אסור כדאשכחן בההוא סמיא [קידושין ס"ו ע"א] ואפילו היכי דלא מהימן מכל מקום לדידי' אסור דשויא עליה חתיכה דאיסורא ואי שתיק מחמת שאינו יודע לא הוי שתיקה כהודאה וכל סוגיא יש לומר שאמר לו נטמאו טהרותיו בפניך או אתה ידעת עיין פרק האשה [פ"ח ע"א] (סימן צ"ד).
ההוא דאמר ספר תורה שכתבתי לפלוני אזכרות שבו לא כתבתי לשמן אמר לו ספר תורה ביד מי אמר ליה ביד לוקח אמר ליה נאמן אתה להפסיד שכרך. שכל ספר תורה שאין אזכרותיה כתובים לשמם אינה כשירה. ואי אתה נאמן להפסיד ספר תורה. ההוא דאמר ספר תורה כתבתי לפלוני גוילים לא עיבדתים לשמה אמר ליה ספר תורה ביד מי ביד לוקח אמר ליה מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך נאמן אתה להפסיד ספר תורה. [נ"ה ע"א] מאי שנא מההיא דלעיל' התם טעי בדרבי ירמיה הכא כיון דקא פסיד כולי אגרא וקא אתי ואמר שמע מינה קושטא קאמר.
<h2>דף נה.</h2>
העיד רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שיוצאה בגט ועל וכו'. אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה מגורשת לאו אמר רבי יוחנן בן גודגדא לא בעינן דעתא הכא נמי לא בעינן דעתא. אמר עולא ייאוש כדי לא קני ובהגוזל בתרא [קי"ד ע"א] אמר עולא יאוש קני. ואמר רבינו תם בכל מקום סבירא ליה יאוש קני חוץ מהקדש דאם לא היה קני ליה קודם היה פסול משום מצוה הבאה בעבירה. אבל אם היו קנוי לו קודם הקדש לא חשיב מצוה הבאה בעבירה כדאמרינן מסכת (סוטה) [סוכה ל' ע"א] דאמר רב הונא להנהו דזבני אסא כי זבינתו מכותים לגוז אינהו. ואף על גב דאמרינן פרק הגוזל [צ"ד ע"א] הרי שגזל את החיטים טחנה לשה אפאה הפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ אף על גב דקודם לכן קנה, לעניין ברכה יש להחמיר יותר אף על גב דקנה תחילה אין ראוי להזכיר שם שמים עליו.
<h2>דף נה:</h2>
לא היה סקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה מהרוגי המלחמה ואילך יש בו סיקרי' לקח מן הסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל. רבי הושיב בית דין ונמנו שאם שהתה בפני סקריקוס שנים עשר חדש כל הקודם ליקח יקח אבל נותן לבעלים רביע. לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל. מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים.
<h2>דף נז:</h2>
קפצו כולם ונפלו לתוך הים. פר"י הא דאמרינן בע"א [י"ח ע"א] מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבול אדם בעצמו הכא היו יראים מיסורים כדאמרינן [כתובות ל"ג ע"ב] אילמלא נגדו כו'. ומכאן סמך לאותן שהורגין את עצמם ואת בניהם בר מינן בשעת גזירות.
<h2>דף נח.</h2>
אמר רב לא שנא אלא דאמר לך חזק וקני. אבל בשטר קני. פירש ר"י דאאשה נמי קאי ומיירי הכא שכתבה שטר בפני עצמה. פסק רב אלפס דהילכתא כשמואל דאמר אף בשטר לא קנה עד שתכתוב אחריות. ומהאי טעמא אנו כותבין וקנינא מפלוני והדר מבעלה עיין סוף פרק מי שהיה נשוי [צ"ה ע"א].
<h2>דף נח:</h2>
נקיטינן אין דין אנפרות בבבל מאי טעמא כיון דאיכ' בי דאור (פירוש שופט) ולא אזיל אחולי אחלי.
אנן יהבינן אנן אכלינן. והא דאמרינן בפרק חזקת הבתים [נ"ד ע"ב] מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא והפסידו הקרקע התם מיירי דנשמטו הבעלים ולא רצו ליתן מס.
<h2>דף נט.</h2>
חרש רומז ונרמז במטלטלין. אבל בגיטין דברי הכל ברמיזא וכו'. הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. כבר שית כבר שבע כבר תמני כל חד לפום חורפיה. ואם יש לו אפוטרופוס אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר עיין פרק מציאת האשה [ע' ע"א].
וטעותו עד שתות בגדול. מתנתו מתנה אחת מתנה מרוב' ואחת מתנה מועטת אחת מתנת בריא ואחת מתנת שכיב מרע. פירש ר"י דווקא במטלטלי ולא במקרקעי עד שיהיו בן שלש עשרה שנה ויום אחד. ולמכור בנכסי אביו עד שיהיו בן עשרים עיין פרק מי שמת [קנ"ה ע"ב].
מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום.
<h2>דף נט:</h2>
מצודות חיות ועופות ודגים יש בהן גזל משום דרכי שלום. רבי יוסי אמר גזל גמור. פסק רב אלפס הילכתא כרבנן פירש ר"י דלא דמי למרחיקין מצודת הדג מן הדג [ב"ב כ"א ע"ב] דהתם אומנתו בכך ואמר ליה פסקת לחיותי אבל הכא אין אומנתו בכך (לא הוי גזל) אלא מפני דרכי שלום.
עני המנקף. פירוש חותך בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום.
שנים ממתינין זה לזה בקערה. שלשה אין ממתינין הבוצע הוא פושט ידו תחילה ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול הימנו הרשות בידו. לא שנו אלא בסעודה או בבית הכנסת בשני ובחמשי אבל בבית הכנסת בשבת לא יחלוק כבוד. פירש רבינו תם הני מילי לדידהו דבחול היו טרודים ממלאכתן אבל לדידן שכיחי בב' וה' בב"ה כהן קורא ראשון ואינו יכול לחלוק כבוד. שאני רב הונא דאפילו ר' אמי ור' אסי כהני חשיבי בארעא דישראל היו כייפי ליה. פירש ר"י אי לא הכי אפילו הוא גדול עירו לא קרי בכהני וההיא דסוף מגילה [כ"ח ע"א] צריך לומר דר' פרידא אפילו בשני וחמישי לא קרא. כתב הרמז"ל אם ירצה כהן ליתן רשות לישראל לברך לפניו בסעודה הרשות בידו כדמשמע הכא.
כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון. פירש ר"י כגון במעשר או בצדקה אם הוא עני או בחברים המסובין בסעודה. אבל אם כהן שותף עם ישראל לא יטול כי אם בגורל כדאמרינן פרק מקום שנהגו [נ' ע"ב] נותן עיניו בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה לעולם.
אין שם כהן נתפרדה החבילה. הר"י בר יהודה מפרש דקורא לוי במקום הראוי לו והא דאמרי' בכתובו' [כ"ה ע"ב] מוחזקני בזה שהוא כהן שקרא אחריו לוי צריך לומר שקרא לוי במקום שאינו ראוי לו כגון שהיה הלוי גדול משלפניו או קטן משל אחריו.
אין שם לוי קורא אותו כהן ראשון פעמים. לפי מה שתקנו שכל אחד מברך לפניהם ולאחריהם ניחא, אבל לפי מה שהיה תחילה דהפותח מברך תחילה והחותם לאחריה במאי מינכר שקרא זה הכהן פעמים צריך לומר שהולך ויושב בנתים כההיא דתוספתא [מגילה פ"ג ה"ו] אם לא היה אלא אחד היודע לקרות קורא ויושב ועומד וקורא זה היה נמי קודם התקנה דלאחר התקנ' שכל אחד מברך לפניה ולאחריה לא צריך לישב. ובשם רבינו יהודה כתבו דאם אין בבית הכנסת רק כהנים אחד קורא במקום שבעה ועל כל פרשה יברך לפניה ולאחריה. ועיר שכולה כהנים ואין בה כי אם ב' או ג' ישראל לא יקראו כהנים במקום ישראל להשלים מניין שבעה אע"ג שמזכיר עמוד פלוני הכהן מכל מקום איכא פגם ועוד כתב הרבי אפרים שאם קראו כהן אחד ואינו בבית הכנסת לא יקראו כהן אחר וכן הלוי אך יעמוד אחר מעצמו או ירמוז לו. ובשמחת תורה כשקוראים כהן או לוי לחתן תורה או בראשית שאני התם שכבר קראו חמשה כמשפט היום דלא סלקי הני למניינא. ועוד שמפסיקין להן ואומרים פיוטים ועוד קורין להן בשם חתן תורה וחתן בראשית. והכל משלימין למניין שבעה אפילו עבד ואפילו אשה ופירש הר' שמחה דלאו דווקא למניין ז' אלא הוא הדין לג' אלא שאין עושין מפני הכבו'. אבל בעיר שיש ג' או ד' ישראלים יקראו הישראלים וחוזרין וקורין קטן. ועיר שאין בה כי אם לויים וישראלים ולא כהן לא יקראו הלויים כי אם ישראלים יש אומרים היכא דליכ' כהן לא יקרא לוי כלל ואיכא דאמרי יקרא שלא במקומו עיין בספר אבי"ה ובמסכת כתובות [כ"ה ע"ב] באגודה זאת בפ"ב.
<h2>דף ס.</h2>
אחרי כהן ולוי מי קורין תלמידי חכ[מי]ם הממונים פרנסים על הצבור, אחריהם תלמידי חכמים הראויים למנותן פרנסים על הצבור ואחריהם ראשי כנסיות וכל אדם.
רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין קורין בחומשין מפני כבוד ציבור. פירש בקונטרס שכתבו להן חמשה חומשין כל אחד לעצמו. יש מדקדקין מכאן אבל בחומשים דידן ששלמים יכול לקרות. ואומר ראבי"ה דלית בדבריהם ממש כדמפרש בירושלמי פרק בני העיר [ה"א] ומוטב שלא יקראו ואפילו בספר תורה שאינה עשויה כתיקון חכמים שאין תפורה בגידין ואין בין שיטה לשיטה כמלא שיטה אסור לקרות בהן כל שכן וכל שכן בחומשין דאסור להזכיר שם שמים לבטלה.
כותבין מגילה לתינוק להתלמד בו. וכן מותר לכתוב פרשת קרבנות [וק"ש] (כל שכן (קריאת שמע)) בתפלות שלנו משום עת לעשות וגומ' שהרי כולי עלמא לא ידעו בעל פה ואם תאמר היכי קרינן שירת הים ופרשת קרבנות וקריאת שמע בעל פה והלא דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה ואמר רבינו תם דמגרס גריסו. אבל שמעתי ומצאתי הני מילי להוציא אחרים אבל להוציא עצמו רשאי לאומרן בעל פה. ר' יוחנן וריש לקיש מעייני בסיפרא דאגדתא בשבת משום עת לעשות וכן הלכה.
<h2>דף ס:</h2>
בור הקרוב לאמה מתמלא ראשון. בני נהרא רב אמר תתאה שתו מיא ברישא, ושמואל אמר עילאה שתו מיא ברישא. (במיסבר) במיסכר ואשקויי פליגי ולא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר ומאן דאלים גבר.
<h2>דף סא.</h2>
תנו רבנן מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל ומבקרים חוליהם עם ישראל. וקוברין מתיהם עם מתי ישראל מפני דרכי השלום.
אין ממחין ביד עניי גוים לקט שכחה ופיאה מפני דרכי שלום.
משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית וכו'. אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ.
איזהו עם הארץ כל שאין אוכל חולין בטהרה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים כל שאין מעשר פירותיו.
<h2>דף סב.</h2>
מחזיקין ידי גוים בשביעית. לומר החזיקו ואין עודרין עם הכותי בשביעית ואין כופלין בשלום לכותי. רב חסדא מקדים ויהיב להון שלמא רב נחמן אמר להו שלמ' למר. פירש בקו' לא היה מתכוין לברכו אלא לרבו. פריך ר"י קצת קשה דהוי גונב דעת הבריות אלא פירש ר"י לא היה כופל לו שלום והא דאמר שלמא למר שלמא למר פי' לכל אחד אמר כך. תניא לא יכנס אדם בתוך ביתו של כותי ביום אידו ויתן לו שלום. מצאו בשוק נותן לו בשפה רפה.
<h2>דף סב:</h2>
האומר התקבל גט לאשתי אם רצה לחזור יחזור. האשה שאמרה התקבל לי גיטי אם רצה לחזור אין חוזר(ת) וכו'. איש או אשה הוו שליח להולכה או לקבלה.
(זה לשון הבעל יאמר) [הגה"ה. זה הלשון יאמר הבעל] לשליח להולכה פלוני בר פלוני הולך גט זה לאשתי פלונית בת פלונית ותניהו לה בכל מקום שתמצאנה ותהא ידך כידי ופיך כפי ועשייתך כעשייתי ומיד כשיגיע גט זה לידה תהיה היא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם. ויבטל הבעל מודעי והעדים יקראו הגט קודם נתינתו לבעל ואחר כך וכו'.
<h2>דף סג.</h2>
תנו רבנן התקבל לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומ' הולך ותן לה וכו' פסק רב אלפס הילכתא כר' נתן דאמר הולך לאו כזכה גבי גט (ועיין שם בפי' ר"נ דף תקפ"א ותקפ"ב).
<h2>דף סג:</h2>
ההוא דקרו ליה נפוותא אתו סהדי ואמרו דקרו ליה טפוותא כו'. עד אלא אמר רבא אי כתיב גיטא מעליא ואבד עשו עדים שליחותן ומסיק [דכותבין] ונותנין אפילו מאה פעמי' אם נאבד ואם כתבו ונתנו לשליח סליק בתיקו. הילכתא אם אבדו השליח לא יכתבו גט אחר אם לא צוה הבעל שנית. פר"י היכא דלא נאבד הגט אלא שמסופקים אם נכתב כתיקון גט אם לאו מחמת הרבה חומרות שמחמירין אין לכתוב אחר עד שיצוה הבעל דילמא נכתב כדין ועשו עדים שליחות' לפיכך ילמדו הבעל שיצוה לכתוב כל כך גיטין עד שיצאו מכל ספק לדעת הסופר או הרב שבעיר.
תנו רבנן טול לי שא לי יהא לי בידך כולן לשון קבלה הן. וכן הילכתא.
האשה שאמרה התקבל לי גטי צריכה שני כתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע. פר"י לא הוו כת אחת חצי דבר לר' עקיבא דאמר במרובה [ע' ע"א] ובחזקת הבתים [נ"ו ע"ב] דבר ולא חצי דבר משום דכל כת רואה כל מה שיכולה לראות באותה פעם ולא דמי לב' כתות דכת אחת אמרה בגבה ואחת אמרה בכריסה. ואפי' הן הראשונים הן האחרונים או אחד מן הראשוני' ואחד מן האחרונים ואחר מצטרף.
<h2>דף סד.</h2>
איתמר בעל אומר לפקדון ושליח אומר לגירושין רב הונא אמר הבעל נאמן. רב חסדא אמר השליח נאמן דהא הימניה. פר"י דלרב הונא לא מהימן בעל אלא כששלשתן בעיר משום טעמא דאי איתא דלגירושין לדידה הוה יהיב ניהליה אבל אם אין שלשתן בעיר האיש והאשה והשליח אפילו רב הונא מודה דשליח נאמן. ואי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה כדאמרינן לעיל הילכך כששלשתן בעיר אין טוב לעשות על ידי שליח כגון שהאשה מתביישת אלא יתננו לה בעצמו.
דהא הימניה. ואפילו אמר הבעל נתתי לו בפני העדים הא סמוך עילויה זימנין דמייתי סהדי או אזלי למדינת הים הילכך אחרי שאין העדים פה ומעידין אין הבעל נאמן פר"י אפילו אין לשליש מגו נאמן כדמשמע פרק זה בורר [ל"א ע"א] גבי (ההוא סבתא) והימנה רב נחמן. ואם יש עדים המכחישין אותו לא סמכינן אשליש והיכא דאין עדים מהימנן לשליש אפילו בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר היכא דלא אמר הבעל דבתורת שאלה אתא לידי. אלא בתורת פקדון.
הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ושליש נאמן משניהם. כתב הרמז"ל מכאן דשליח המוליך גט אין צריך הרשאה ולא חתימות שהבעל עשאו שליח דהא חזי' הכא והשליח נאמן ונמצא בטופסי שטרי הרשאה לשליח המוליך גט וכתוב בו וקנינא ואף על פי שאין צורך טוב להחמיר. פירש הקונטרס איתיהיב למחילה וסמך על הבטחתו למחול על ממונו מכאן מדקדק הרמז"ל דשליש נאמן בלא שבועה וכן היה רגיל לדון ואפילו אם אין שלישתו בידו ודווקא שהתובע מודה שעשאוהו שליש אבל אם כופר משליחות לא דאם לא כן כל אדם שתופס משל חבירו יאמר אני שליש [עי' פ' זה בורר ל"א ע"ב].
ומודה רב הונא דאי אמר קמיה דידיה לגירושין יהבינ' ליה מהימנא מגו דאי בעי אמר לדידי יהב. ופסק רב אלפס כרב הונא. (הגה אף כי גרסת האלפס דף תקפ"ג להיפך מכל מקו' בעל הספר הזה גור' כך באלפסי ועיין באשיר"י דף ק"י ע"ד ותמצא שתי גירסות הנ"ל והאשר"י גם כן הכריע כן. וגם הר"ן פסק כרב הונא).
בעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומרת נתנו לי ואבד. אמר רבי יוחנן הוי דבר שבערוה ואינו פחות משנים. (עיין פרק זה בורר).
האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת אסור בכל הנשים. פירש ר"י אבל אין לאסור לאיש אחר לקדש אשה שמא קידש השליח דאם קבלה קידושין לא היתה מתקדשת לזה. אבל הוא אסור שמא קדש שלוחו קרובותיה. ואפילו יאמרו כל קרובותיה לא קבלנו קידושין לא מהימני כיון דהן בעצמן לא עבדי איסור'. ואם תאמר יתומה קטנה תיתסר לכולי עלמ' שמא קדשה אביה בחייו וקבלה קידושין מזה השליח שמת. ונראה דהכא טעמא משום קנסא ולא מדינא. ובנזיר פ"ב [י"ב ע"א] פרי' עלה מקן סתומה ומשני אמינא לך אשה דלא ניידה לאו משום דחשיב קבוע דבדבר המתערב ואינו ניכר לא חשיב קבוע כמחצה על מחצה אלא מחמת קביעותיה קנסינן טפי.
<h2>דף סד:</h2>
כי אמרינן חזקת עושה שליח הני מילי לחומרא אבל לקולא לא ופר"י אפי' רב ששת מודה הכא. מכאן מדקדק ר"ת דלהקל לא אמרינן שליח עושה שליחותו ורשב"א פסק כרב ששת עיין בכל מערבין [ל"ב ע"א]. וכתב הרמז"ל דחזק' שליח עושה שליחותו ושליש עושה שליחות. ואפילו אם עתה אין שלישות בידו נאמן בדבר שעשה בעוד שלישות בידו. והא דאמרינן בתוספות [ב"מ פ"א ה"ו] באין שלישות בידו אינו נאמן היינו בדברים ותנאיה אחרים שהיו ביניהם אבל אם הפשיעוהו שלא קיים שלישותי כראוי נאמן לומר עשיתי שליחותי. אף על פי שעתה אינו בידו.
נערה המאורסה היא ואביה מקבלין גיטה רבי יהודה אמר אביה ולא היא. פירש הקו' דווקא נערה אבל קטנ' אביה ולא היא לכולי עלמא אם יש לה אב ובפ' שני דקידושין [מ"ג ע"ב] הגיה בקונ' ה"ה קטנה ונקט נערה להודיע כחו דרבי יהודה וכן נראה עיקר לריב"ם עיין פ"ב דקידושין [שם] ופר' חרש. וכל שאינה יכולה לשמור את גטה אינה יכולה להתגרש. פירש הקו' אפילו על ידי אביה דהא שוטה היא. ורבינו תם מפרש דעל ידי אביה מתגרשת וכן עשה הלכה למעשה עיין פרק חרש [קי"ג ע"ב]. וכל הדינים הללו דווקא כשהגיעה לפעוטות בת שבע שנים אבל קודם לכן אם אין לה אב אינה יכולה להתגרש בשום עניין ולפירוש רבינו תם שוטה שיש לה אב מתגרשת.
אלא לאו דלא מתיא שתי שערות. פירש רבינו תם לרבי יוחנן דאמר [ב"מ י"ב ע"ב] לא גדול גדול ממש שפחה בשכר טורחה אוכלת ור"י פירש דלא חשיבה יתום ידו כיד בעל הבית בשביל שאוכל עמו אלא בבנו. אבל שאר סמוכים על שולחנו אין מציאתן שלו ובתו אפילו אינה סמוכה על שלחנו דילמא מסר לה למנוול ולמוכה שחין עד שתתבגר. ולא יזכו עירוב על ידי גדול סמוך על שלחנו עיין פרק קמא דבבא מציעה [שם] ובעירובין [מ"ט ע"ב].
שאני שיתופי מבואות דרבנן. פירש ר"י אפילו אי בעינן הגבהה שלשה טפחים בעלמא הכא סגי בטפח.
<h2>דף סה.</h2>
אמר רבא ג' מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים. וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה כו'. פסק רב אלפס ודווקא היכא דמת אביה מקבלת גירושין אבל רוב ספרים גרסינן מתקדשת למיאון.
הפעוטות מקחם מקח וממכרם ממכר במטלטלין וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה. הגיע לעונת נדרים כנגדו בקטנה חולצת. עיין פרק מצות חליצה [ק"ה ע"ב] ופרק (בא סימן) [נדה מ"ו ע"א].
וכנגדה בקטנה חולצת. פירש הקונטרס שנה אחת לפני נערות. ורשב"ם פירש בעניין אחר. רבינו תם פי' דאליבא דרבי יוסי קאמרינן הכא אבל הלכה עד שתביא שתי שערות עיין פ' מצות חליצה [ק"ה ע"ב]. ופרק יוצא דופן [מ"ו ע"א].
ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנים. פ' מי שמת [קנ"ה ע"א]. אמר רבא בן שמונה עשרה ושם פירש רשב"ם לאו דווקא בנכסי אבא הוא הדין נכסי עצמו עיין לעיל פרק הניזקין [נ"ט ע"א].
קטנה שאמרה התקבל לי גטי אינו גט עד שיגיע לידה. ואם אמר אביה התקבל גט לבתי משבא ליד השליח מגורשת ואם רצה הבעל לחזור לא יחזור. האומר תן גט לאשתי במקום פלוני נתנו לה במקום אחר פסול. הרי הוא במקו' פלוני ונתנו לה במקום אחר כשר. האשה שאמרה התקבל לי גטי במקום פלוני וכו'. רבי אלעזר סבר מראה מקום היא לו ולכך מכשיר הגט. פסק רב אלפס דאין הלכה כרבי אליעזר דפרק גט פשוט [קס"ה ע"א] מוקי לה כשיטה דאמרינן התם רשב"ג (ורשב"א) [ור"ש ור"א] כולהו סבירא להו מראה מקום הוא לו. ור"י פי' דהילכתא כר' אליעזר דאשה לא קפדה ומראה מקום היא לו.
<h2>דף סה:</h2>
האומר כתבו גט ותנו לאשתי כתבו אגרת ותנו לה הרי אילו יכתבו ויתנו פטרוה פרנסוה וכו' לא אמר כלום.
בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט (לאשתו) [לאשתי] הרי זה יכתבו ויתנו חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירה רבי שמעון שזורי אף המסוכן. והלכה כרבי שמעון שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי [חולין ע"ה ע"ב].
גניבה הוה נפיק בקולר אמר הבו ארבע מאות זוזי לר' אבינא מחמרא דנהר פקוד [ס"ו ע"א] קשיא לרבי אבא חמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר. פירש ר"י דאי אמר דמי חמרא הוי כמו דקל לפירותיו ולא דמי להא דאמרינן פרק האומר משקלי עלי [ערכין כ' ע"ב] דמי שור זה עלי עולה דחשיב ליה דבר שלא בא לעולם.
<h2>דף סו.</h2>
אמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנה ש"מ אם עמד חוזר אף גיטו, ומה גיטו כיון דאמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו אף מתנתו אע"ג דלא קנו מיניה. פר"י לא הוצרך להשמיענו דש"מ בכולה או מצוה מחמת מיתה אפי' במקצת לא בעי קניין אלא אשמועינן דיוצא בקולר יש לו דין ש"מ.
מחמרא כדי ליפות כחו. פירש הקונ' שאם אמר לו חמרא והחמיץ היין קצת יאמר לו היורש שאבד כל חלקו ואין נר' לר"י אלא מיפה כחו כל זמן שישארו ד' מאה זוזי מן היין שיתנו לו.
מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו יכתבו ויתנו. פירש ר"י פרק אין בין המודר [ל"ו ע"ב] אמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום לעניין מודר הנאה לא הוי שלוחו לאסור לתרום. אבל לעניין גט הוי שלוחו. אי נמי הכא לא אמר כל הרוצה.
וליחוש שמא שד הוא. פירוש אותו שבבור וכן בפרק בתרא דיבמות [קכ"ב ע"א] אותו שעומד בהר וכן אמרינן פרק קמא דמגילה [ג' ע"א] אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה כל כי האי גוונא איכא למיחש לשדים אבל בעיר מותר ליתן שלום לחבירו בלילה וכן אמר לעדים בלילה כתבו גט לאשתי וכן משמע בירושלמי בפרקין [ה"ו].
הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה. ואם הוכיח סופו על תחילתו. הרי זה גט מעשה בבריא וכו'. ההוא גברא דעל לבי כנישתא דהוו יתבי מקרי דרדקי ובריה ואיניש אחרינא אמר בי תרי מנייכו ליכתבו גיטא לדביתהו לסוף שכיב מקרי דרדקי מי משוי אינש ברא במקום אבא שליח ומסיק דמשוי איניש שליח ברא במקום אבא.
<h2>דף סו:</h2>
אמר לשנים תנו גט לאשתי או אמר לשלשה כתבו ותנו הרי אילו יכתבו ויתנו. אמר לשלשה תנו, יאמרו לאחרים ויכתבו. אמר רבי יוסי אפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלים תנו גט (לאשתו) [לאשתי] ילמדו ויכתבו לה. והילכתא כרבי יוסי דאמר מילי לא ממסרי לשליח. ואמרינן נמי שלחו מבי רב לשמואל אמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר וכתב והעדים חתמו תצא [ס"ז ע"א] ואפילו אמר אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו הגט בטל. פירש ר"י דלא דמי לעד מפי עד דהתם שמעו מפי עדים שפלוני לוה מפלוני או שנעשה הנעשה ולא נמסר העדות לאילו המעידים. אבל הכא הבעל צוה לאילו שיאמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום אפילו הכי לא הוי גט ומסקינן לקמן ע"ב ע"א] לא מבעיא היכא דלא אמר תנו אלא אפילו אמר תנו ואפי' לבי תלתא ואפילו אמר אמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום לא יכתוב גט. פירש ר"י מאן דמכשר אומר אמרו פוסל חתם סופר דהא הא בהא תליא ומספיקא אנו פוסלין לשניהם עיין בספר התרומה ובספר מצות קטן.
אמר לעשרה כתבו גט (לאשתו) [לאשתי] אחד כותב ושנים חותמין. כולכם כתבו אחד כותב וכולם חותמין לפיכך אם מת אחד מהם הגט בטל.
בספר התרומה דאשה יכולה למנות שליח במקום אחר על ידי כתיבת וחתימת העדים אף על פי דאין שליח שומע קולה כדאמרינן בפר' קמא [י"א ע"ב] האומר תן גט לאשתו יכול לחזור דחוב הוא לה ואם היה זכות לה לא היה יכול לחזור אף על גב דלא אמרה כלום משמע דלא בעינן שמיעת קולה.
הקשה רבי ברוך בספר החכמה ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח [מ"א ע"א] והלא מילי נינהו. ותירץ כל גמר דבר לא חשיב מילי והכא גמר דבר הוא שנותן לו הגט והוא מגרש בו. אבל כתיבת הגט אינו גומר גמר דבר.
<h2>דף ע.</h2>
רב שימי בר אסי עבד לההוא כותי ואיתסי. פירש ר"י הא דלא אסיר לרפאות כותי כדאמרינן גבי מילדת כותית פרק אין מעמידין [כ"ו ע"א] משום כדי להתחכם ברפואה או שמא הכותי היה יודע שהיה רופא ואיכא איבה. אי נמי לא שייך ברפואה מגדל בן לע"א כמו במילדת ומניקה.
אכול שליש ושתה שליש. הרוצה שלא יבא לידי חולי מיעים סעודה שהנאתך ממנה משוך ממנה ואל תשהא את עצמך כשאתה צריך לנקביך. הבא מבית הכסא אל ישמש מטתו עד שישהא שיעור חצי מיל. שלשה מכחישין כחו של אדם פחד דרך ועון. חמשה קרובים למיתה יותר מחיים אכל ועמד, ושתה ועמד, הקיז דם ועמד, ושימש מטתו ועמד. ששה העושה אותם מיד מת הבא מן הדרך ונתייגע והקיז דם ונכנס לבית המרחץ ושתה ונשתכר וישן על גבי קרקע ושמש מטתו. שמונה רובן קשה ומיעוטן יפה דרך ודרך ארץ (עושה) [עושר] מלאכה ושינה ויין חמין והקזת דם. שמונה ממעטין את הזרע וכו'.
<h2>דף ע:</h2>
מי שאחזו קורדיקוס ואמר כתבו גט לאשתו לא אמר ולא כלום וכו'. אמר כתבו גט ואחר כך אחזו קורדיקוס ואמר אל תכתבו אמר ריש לקיש כותבין ונותנין גט לאלתר. רבי יוחנן אמר לכשישתפה ואז לא צריך לאימלוכי ביה. והילכתא כרבי יוחנן.
התם דעת צלותא וכיחשתה הוא דאתחילה ביה. לא ידע ר"י עד מתי יחשב דעת צילותא ובגט ש"מ אר"י דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיב' לנתינה דאם יתקלקל [בנתיים] אפי' נתפקח לבסוף אין מועיל אפילו לריש לקיש דהא לאו סמיא בידו. ובמגוייד פר"י שמא אין צריך לבודקו כמו במתניתין כיון דדעתא צילותא. ועל הגוסס שלח רבינו יואל הלוי אף על פי שהוא מדבר בטוב ודעתו מיושבת עליו אינו יכול ליתן גט דחשוב כמת ומביא ראיה מפרק יש נוחלין [קכ"ז ע"ב] ומפרק עשרה יוחסין [ע"ח ע"ב] דפריך לרבי מאיר יכיר למה לי ומשני בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ופירש רבינו חננאל שאינו יכול להקנותו במתנה דחשוב כמת. ורבינו יצחק השיבו דשפיר נותן גט דעדיף משחט בו שנים או רוב שנים דודאי מת ואפילו הכי נותן גט וההיא דנפלו לו כשהוא גוסס. פירש רשב"ם אינו יכול לדבר משמע אם יכול לדבר יש לו כח ליתן.
נשתתק אומרים לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלשה פעמים אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אילו יכתבו ויתנו ופריך וליחוש דילמא שיחייה הן הן נקטיה דאמר חד הן ותרי לאו חד לאו ותרי הן. פירוש בודקין אותו ששה פעמים על הכל. יש ספרים שגורסין חד לאו ותרי הן ותרי לאוין וחד הן. ומפרש בירושלמי [ה"א] אומרים לו נכתוב גט לאשתך אומר הן לאמך אומר לאו לאחותך אומר לאו בירושלמי [שם] איכא פלוגתא איכא דאמרי בהשמעת קול בעי בדיקה דמתניתין ואיכא דאמרי דווקא להרכנה אבל בהשמעת קול די בפעם אחת. דבי רבי ישמעאל תנא אמר אומר לו פירות דימות החמה בימות הגשמים ופירות דימות הגשמים בימות החמה. פירש ר"י אין לפרש ששואלין אותו אם רוצה פירות של ימות החמה בימות הגשמים. ואומר הן כי אפשר למצא בכבושים אלא ששואלים לו אם רוצה ללקוט מן האילן.
<h2>דף עא.</h2>
כשם שבודקין לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות ולירושות וכו' עיין בגמרא.
חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קריצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל לא בגיטין. ודווקא נשא כשהוא פקח ואחר כך נתחרש אבל חרש מעיקרא בדקינן ליה וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
<h2>דף עא:</h2>
האומר אמרו. חתם סופר. ועד אשה להרשות שליח על ידי כתיבה עיין פרק התקבל [ס"ו ע"ב].
<h2>דף עב.</h2>
בספר התרומה דאשה יכולה למנות שליח במקום אחר על ידי כתיבת וחתימת העדים אף על פי דאין שליח שומע קולה כדאמרינן בפר' קמא [י"א ע"ב] האומר תן גט לאשתו יכול לחזור דחוב הוא לה ואם היה זכות לה לא היה יכול לחזור אף על גב דלא אמרה כלום משמע דלא בעינן שמיעת קולה.
קולו צריך לשמוע לאפוקי מדרב כהנא דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו ולית הילכת' כוותיה.
זה גטך אם מתי. (זה גיטך) מחולי זה. זה גיטך לאחר מיתה לא אמר ולא כלום מהיום אם מתי. מעכשיו אם מתי הרי זה גט. כתב רבינו תם מהיום אם מתי ומת באותו יום לא ידענא מאי אידון ביה מאיזה שעה שמא היה דעתו מאותו יום מסופו ונכון להחמיר ולומר מעכשיו בגט שכיב מרע. ורבינו יחיאל מפרי"ש היה רגיל להצריך בגט שכיב מרע לגרש לגמרי בלא תנאי כדי לצאת מכל ספק והיה מזקיקם לקבל חרם לחזור ולישא לכשיעמוד עיין בספר מצות גדול.
מהיום ולאחר מיתה מספקא (לו) [לן] אי תנאה הוי אי חזרה הוי הילכך חולצת ולא מתייבמת.
הלכה כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו והא דאמרינן בפרק בתרא [פ"ה ע"ב] מן יומא דנן ולעלם לאפוקי דרבי יוסי לשופרא דשטרא הוא.
<h2>דף עב:</h2>
גט שכיב מרע כמתנתו. פירש בקונטרס ורבינו חננאל גט שכיב מרע אם נתן גט בסתם בלא שום תנאי אם עמד חוזר. ולרבינו תם נראה דגט שכיב מרע בלא תנאי אם עמד אינו חוזר אלא הכא מיירי בגט על תנאי והוי כמתנה בלא תנאי ואם עמד חוזר ממילא ואפילו חזר ונפל לאותו חולי הראשון ומת אינו גט לעיל פרק התקבל [ס"ו ע"א].
<h2>דף עג.</h2>
שכיב מרע שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה. עיין פרק מי שמת [קמ"ז ע"א].
ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה קבל עליה כל אונסא דמיתיליד לסוף אפיקו ביה נהרא ומסיק אונסא דלא שכיחה. מעשה באחד ששלח אחר חבירו כתב לבא אליו וקבל עליו לפצותו מכל הפסד ונתפס בדרך ופטרוהו למשלח אחריו כי הדרך לא היה מסוכן ואונסא דלא שכיחא הוא.
איתיביה רבינא לרבא אם לא יעמוד מחולי זה. פירש ר"י דרבא אית ליה פרק קמא דכתובות [ב' ע"ב] אין טענת אונס בגיטין וכן הלכה כדמוכח פרק השולח [ל"ד ע"א] עיין לעיל [שם] ובפרק קמא דכתובות.
לא תתייחד עמו אלא על פי עדים ואפילו עבד [ואפילו] שפחה חוץ משפחתה. מה היא באותם הימים וכו'. [תוספתא פ"ה ה"ד] לא תתייחד עמו ואפילו בנה קטן עמה. ראוה שנים שנתייחדו עמה צריכה הימנה גט שיני. אחד אינה צריכה גט שני אחד בשחרית ואחד בין הערבים זה היה מעשה ואמרו אין מצטרפין.
<h2>דף עג:</h2>
פסק רבינו שמחה שכיב מרע הנותן גט ונפטר לא תתאבל עליו.
<h2>דף עד.</h2>
הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת והיא תתן. על מנת שתתני לי מכאן ועד שלשים יום (נתנו) [נתנה] לו בתוך שלשים יום מגורשת לאחר שלשים אינה מגורשת. רב הונא אמר והיא תתן. ורב יהודה אמר לכשתתן. איכא בינייהו שנקרע הגט או נאבד. פירש ר"י הלכה כרב הונא דקיימא לן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי. ואם נקרע הגט או נאבד מגורשת ולאחר לא תינשא עד שתתן. וגבי קידושין אם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר או נתעכלו המעות הראשונים אפילו הכי מקודשת לראשון.
אמר רשב"ג מעשה בציידן באחד שאמר לאשתו הרי זה גיטך ע"מ שתתן לי איצטליתא ואבדה איצטליתו ואמרו חכמי' תתן לו את דמיה. [ע"ה ע"א] כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וציידן וראיה אחרונה. הילכך דוקא איצטלית.
על מנת שתתני לי מאתים זוז ומת כיון שלא נתנה לו זקוקה ליבם לי ולא ליורשי. רבי שמעון בן גמליאל אומר נותנת לאביו או לאחד היורשים לי ואפי' ליורשיי. פסק הר"ם ז"ל דהלכה כתנא קמא מתוך כך פוסק אדם שכתב שבניו יתנו כך וכך ממון לארבע בנותיו ומתה אחת מבנותיו בחייו ופסק דהבני' יתנו לשלשה בנותיו חלקם ומן הרביעית פטורין ואפילו מיורשיה.
<h2>דף עד:</h2>
הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר מחולים ליך אינה מגורשת דלצעורה קא מכוין ולא ציערה.
ההוא דאמר לאריסיה כולי עלמא דלו תלת דליותא ואכלי ריבעא את דלי ארבע ואכול תילתא לסוף אתא מיטרא אמר רב יוסף הא לא דלא. רבה אמר הא לא איצטריך והילכתא כרבה. והא דאמרינן פרק האומנין [ע"ז ע"א] אתא מיטרא פסידא דפועלים התם שכיר יום דלית ליה חלק בקרקע. והכא אריס והוא שותף בקרקע.
הא קיימא לן הילכתא כרבה. פירש ר"י מכאן משמע דבכולי תלמודא הילכת' כרבה לגבי רב יוסף לא כאותם דמפרשים דווקא בפלוגתא דב"ב.
בראשונה היה נטמן [ביום אחרון של] שנים עשר חודש כדי שיהא חלוט לו התקין הילל הזקן (שתתן) [שיתן] מעותיו ללישכה והוא שובר את הדלת ונכנס. מכאן נראה אדם שנדר לעשות דבר אחד תוך שלשים יום או זמן אחר (שלשים) [ולא] נאנס תוך הזמן והיה יכול לעשות וביומא דמישלם זימניה נאנס לא קרי אונס מדהוצרך הילל לתקון דהא הכא נאנס ביום אחרון.
מתקנתו של הילל הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז (ונתנם) [ונתנה] לו מדעתו מגורשת בעל כרחו אינה מגורש'. איכא דאמרי איפכא פירש ר"י דפרעון חוב צריך לקבל בעל כרחו כדאמרינן פרק הגוזל [קי"ח ע"א] הלווהו ביישוב לא יחזור לו במדבר הא ביישוב צריך לקבל ופקדון כי אמר שקול זוזך אפילו שומר חנם לא הוי. ותני הכא בבתי ערי חומה דמפסיד המלוה בקבלת הפירעון.
<h2>דף עה:</h2>
אתקין שמואל בגיטא דש"מ אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט. ואם לא מתי לא יהא גט לא מקדים איניש פרענותא לנפשיה ובעינן הן קוד' ללאו. פר"י הלכה כר' מאיר דבעי' תנאי כפול וכל ע"מ שבתלמו' איירי בתנאי כפול והן קוד' ללאו ותנאי קודם למעשה. ויש דברים שאפילו בלא תנאי הוי כאילו התנה כמו שטר מברחת פרק האשה (שנפלה) [שנפלו] (כתובות ע"ח ע"ב) עיין שם. ויש דברים שבלב אינם דברים אם לא בגלוי דעתא. ואם יעמוד שכיב מרע מחליו גט בטל ואם יחלה אחרי כן צריך גט אחר וטוב שיאמר אם מתי עד זמן פלוני יהא גט מעכשיו.
תנא הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא על מנת שתניקי את בני כמה יהא מניקתו שתי שנים מת הבן או האב הרי זה גט. ומי בעינן כולי האי ורמינהו שמשתו יום אחד הניקתו יום אחד הרי זה גט. מתניתין רבנן ברייתא רבי שמעון בן גמליאל והילכתא כרבנן. רבא אמר בסתם שני שנים (כדמפרשינן) [במפרש] יום אחד. רב אשי אומר סתם נמי כמפרש יום אחד דמי. ומתניתא וברייתא לא קשיא דהכי קאמרי שמשה לאביו יום אחד בחייו או אם הניקתו לבן יום אח' בשתי שנים הרי זה גט. ואם הניקתו לאחר שתי שנים לא הוי גט. אית מאן דפסיק כרב אשי דבתרא הוא ואיכא מאן דפסיק כרבא דדיקא מתניתין כוותיה.
<h2>דף עו.</h2>
תנו רבנן אמר לה בפני שנים הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים וחזר ואמר לה בפני שנים על מנת שתתני לי מאתיים זוז לא ביטל דבריו הראשונים רצתה משמשתו רצתה נותנת לו מאתים זוז. ואין אחד מן הראשונים [ואחד מן האחרונים] מצטרפין. אמר לה בפני שנים על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר שתתן שלש מאות זוז ביטל דבריו הראשונים.
הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום והיה הולך מיהוד' לגליל והגיע לאנטיפרס וחזר בטל התנאי. [ע"ב] תרי תנאי הוו אי משתהינא הכא שלשים יום ליהוי גיטא ואם מטינא לגליל לאלתר להוי גיטא כו'.
<h2>דף עו:</h2>
הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש הרי זה גט. ולא שרינן לה לעלמא אלא לאחר שנים עשר חדש דמקיים תנאיה. ולא הודו לו כל סיעתו. אין להוכיח מכאן דאין הלכה כרבי יוסי דאדרבה הלכה כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו.
<h2>דף עז.</h2>
כתבו גט ותנו לאשתי אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש וכו'. תנו רבנן לאחר שבוע שנה. פירש ר"י אפילו עמד בסוף השבוע. לאחר שנה חודש. לאחר חודש שבת. לאחר שבת חד בשבתא ותרי ותלתא בשבתא בתר שבתא. ארבע וחמשה ומעלי שבתא קמי שבתא.
<h2>דף עז:</h2>
הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או חצירה הרי זו מגורשת, לתוך חיקה לתוך קלתה הרי זו מגורשת. ההוא שכיב מרע שכתב גיטא לדביתהו בפניא דמעלי שבתא למחר תקף ליה עלמא אמר רבא נקנייה ניהליה לההוא דוכתא דאית ביה גיטא ותיחוד האשה ותפתח. אבל במסירת המפתח לא מהני אלא במקום לך חזק וקני כדמשמע פרק חזקת הבתים. פר"י (שמע מינה) [ש"מ] מגרש בשבת גם משמע שאסור לטלטל גט בשבת. וכל שכן איגרות שטרי הדיוטות. ויש אומרים דווקא גט שמוקצה אבל שאר כתבים מותרים לטלטל ואפילו גט דאסור בימיהם שלא למדו תורה בעל פה מתוך הכתב אבל עכשיו מותר שיכול ללמוד ממנה כמה הילכות גט.
מה שקנתה אשה קנה בעלה. פירש ר"י הא דאמרינן פרק חזקת הבתים [נ"א ע"ב] הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות הכא שאלה הייתה. ורבינו תם פירש אף על גב דאין הבעל אוכל פירות כיון דאם מכרה ונתנה אינו קיים לא חשיב חצירה.
אמר עולא והיא שעומדת בתוך ביתה. פירש ר"י דווקא בגט דחוב הוא לה אבל במציאה לא בעינן שתהא עומדת שם.
<h2>דף עח.</h2>
אמר לה כנסי שטר חוב זה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך. [פר"י נותן גט צ"ל הא גיטיך] והרי את מותר' לכל אדם וגם שמעתי והרי את מגורשת ממני מעכשיו.
<h2>דף עח:</h2>
היכי דמי קרוב לה אמר ליה שמואל לרב יהודה כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עובדא עד דמטי גיטא לידה. פירוש בערוך אפילו זורקו לתוך חצירה לא משתריא לעלמא עד דמטי לידה. מיהו פירש ר"י דבחצירה מגורש' והחמירו שלא לתת גט בתוך מלבושיה אולי שאולים הם עיין בסמ"ג.
אמר רב חסדא גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת. פירש ר"י אם היתה ידה פתוחה כשנתן לה הגט ואחרי כן קפצה ידה ומחמת זה אינו יכול להביא אצלו אינה מגורשת. וכתב ספר התרומה דיש ליזהר כשנותן הגט ליד האשה שהיא לא תסגיר ידה כלל עד שיוציא הבעל כל הגט מידו.
<h2>דף עט:</h2>
פנימית גופה במחיצות החיצונות מנטרא. פירש ר"י אם היה שוכר חדר בבית של חבירו חשוב חצר המשתמרת.
בית שמאי אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן ובית הילל אוסרין.
<h2>דף פ.</h2>
שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה. פירש ר"י מיירי שיש לו שתי שמות. ודווקא עיר שדרין בה אבל מקום לידה ועמידה אינו צריך ואפילו שינה כשר עיין לעיל פרק השולח [ל"ד ע"ב] ופרק שני דכתובות [כ"ד ע"ב] (סימן כ"ו).
עיר שסיפוקה ממי בארות כותבין מי בארות. ועיר שסיפוקה מעיינות כותבין ממעיינות בהדיה.
כל עריות שאומרים צרותיהן מותרות הלכה הצרה ונשאת ונמצאו אילו איילונית, הכונס יבמתו והלכה צרתה ונישאת לאחר ונמצאת איילונית תצא מזה ומזה וכו'.
כתב הסופר וטעה ונתן הגט לאשה והשובר לאיש וכו'. רבי אלעזר אמר אם לאלתר יצא אינו גט. אם לאחר זמן יצא הרי זה גט. היכי דמי לאחר זמן כל זמן שיושבין זהו לאלתר עמדו זהו לאחר זמן. רב אדא בר אהבה אמר לא נישאת זהו לאלתר נישאת זהו לאחר זמן. פסק רב אלפס מדפליג אמורא אליבא דרבי אליעזר אלמא הילכתא כוותיה ומסתבר' כרב אדא בר אהבה.
כתבו לשם מלכות שאינה הוגנת כו'. מפני מה תיקנו מלכות בגיטין מפני שלום מלכות. [ע"ב] זו דברי רבי מאיר דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין יוציא והוולד ממזר אבל חכמים אומרים הוולד כשר ומודים חכמים בשינה שמו ושמה. מה שאנו כותבין עתה בגיטין לבריאת עולם דהשתא ליכא שלום מלכות בכך דאפילו כותים אינם מונין לשנות מלכים ואין מלכות מקפדת.
כי יתביתו בהיני כתבו בהיני. פירש ר"י אף על גב דבגט פסלינן הסופר והוא הדין העדים אם חתמו במקום אחר מכל מקום בשאר שטרות כשר. מיהו לכתחילה צריך ליזהר אף בשאר שטרות. וכתובה כותבין נמי שלא במקום החופה. עיין לעיל.
<h2>דף פא.</h2>
כתב לגרש את אשתו ונמלך בית שמאי אומרים פסלה מן הכהונה. ובית הילל אומרים אף על פי שנתן לה גט על תנאי ולא נתקיים התנאי לא פסלה מן הכהונה. מכאן יש להוכיח כהן המגר' אשתו על תנאי ולא נתקיים מותרת לו ולא הוי ריח הגט וכן משמע בריש יומא [י"ג ע"א] דקאמרינן גבי כהן גדול ומגרש לה על תנאי וכן נמצא בשאלתות אתקין שמואל בגיטא דכהני אי לא אתי לא יהא גט וכהן דאזיל לאורחא יהיב גט על תנאי ואי הדר תוך הזמן לא פסילא מכהונה כך פירש מר גאון. והיכא דאמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם הוי ריח הגט ופוסל לכהונה [פ"ב ע"ב].
יצא קול איש פלוני כהן כתב גט לאשתו והיא יושבת תחתיו ומשמשתו מהו שלח ליה תצא והדבר צריך בדיקה. והאמר רב אסי קלא דבתר נשואין לא חיישינן. מאי תצא דקאמר שמואל משני. אם כן אתה מוציא לעז על בניו של ראשון כיון דמשני מפיק לה ומראשון לא מפיק לה אתי למימר סמוך למיתה גירשה.
<h2>דף פא:</h2>
גט קרח הכל משלמין עליו דברי בן ננס רבי עקיבא אומר אין משלמין עליו אלא קרובים הראויים (להעיד במקום אחר). [פ"ב ע"א] שמע מינה מכל תלתא מקיימינן ולא בעינן רצופין כי אתי לקמיה דרבי יוחנן אמר צא והשלם עליו עבד מן השוק. אמר ר"י דפליגי אדחזקיה דאמר [ב"ב קס"ב ע"ב] מילאהו בקרובים כשר משמע דווקא קרובים כשרים למילוי. מעשה בא לפני רבינו משולם באחד שכתב גט לאשתו והחתים עליו שני עדים ולאחר זמן החתים עוד שלישי והכשירו והא דאמרינן [לעיל י' ע"ב] אין עידי הגט חותמין זה בלא זה היינו בשנים או שזימן שלשה ביחד שאז אין הגט יכול להיות בפחות אז יחתמו זה בפני זה אבל כשהגט נגמר בשנים ואין צריך להחתים אם החתים עוד שלישי אין נפסל בכך כיון שכבר נגמר. ורבינו תם הביא ראיה מדקאמרינן הכא צא והשלם משמע שכבר חתמו הראשונים מיהו לפי לשון הקונטרס משמע דהסופר והעדים בפנינו וכן פירש הרבי אלחנן (דנראה לפוסלו כו' בתוספות דף פ"ב).
<h2>דף פב.</h2>
המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרין כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתנו לה ויאמר הרי את מותרת לכל אדם. ואם כתבו בתוכו אף על פי שחזר ומחקו פסול. מכאן הוכיח ר"י דשאר מחקים אם קיימים בגט קודם שריר וקים דכשר. ומכל מקום נהגו העולם להחמיר בזה. איבעיא להו האי אלא חוץ הוא או על מנת הוא וכו'.
<h2>דף פג:</h2>
אמר רבא הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין כל חייכי אין זה כריתות. כל ימי חיי וחיי פלוני ה"ז כריתות. ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעול' אין זה כריתות. ל' יום ה"ז כריתו'. היום אי את אשתי ולמחר את אשתי [פ"ד ע"א] מסתבר' כיון דפסקא פסקא ומגורשת לעולם פירש ר"י והא דקאמרינן לקמן [פ"ו ע"א] מיומא דנן ולעלם לאפוקי דרבא היינו לשופרא דשטרא אבל הלכה כרבא.
<h2>דף פד.</h2>
תנו רבנן הרי זה גיטך על מנת שתנשאי לפלוני לא תינשא לו ואם נשאת לו לא תצא. לאחר תצא. תנו רבנן הרי זה גיטך על מנת שתעלי לרקיע כו' אינו גט. רבי יהודה בן תימא אומר הרי זה גט כלל אמר רבי יהודה בן תימא כל שאי איפשר לקיימו בסופו והתנה עליו בתחילתו אינו אלא כמפליגה בדברים וכשר. והלכה כרבי יהודה בן תימא.
<h2>דף פד:</h2>
על מנת שתאכלי בשר חזיר על מנת שתתבעלי לאבא או לאביך וכו'. ותיפוק ליה שמתנה על מה שכתוב בתורה. שארה כסותה ועונתה הוא עקר אבל הכא לא תעבור ולא תיגרש. פר"י קרע כסותי על מנת לפטור לא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה דהוא מוחל אבל אם היה אומר על מנת שאין לך עלי דין נזקי' הוי מתנה על מה שכתוב בתור' עיין פ' החובל [צ"ב ע"א].
תנו רבנן כל התנאים פוסלין בגט דברי רבי. וחכמים אומרים כל הפוסל על פה פוסל בכתב. הכי אמר מר רב נטרונאי גאון המקנא לאשה וחושדה על אדם אחד ומגרשה כיצד יעשה לא יאמר לה חוץ מפלוני או על מנת שלא תנשאי לראובן דהיה חששא בגט אלא אומר לבית דין והם מוחין שלא ישאו זה את זה לעולם ואחר כך נותן לה גט ואומר הרי את מותרת לכל אדם.
<h2>דף פה.</h2>
הרי את מותר' לכל אלא לאבא ולאביך וכו' כשר. הרי את מותרת אלא אלמנה לכהן גדול ולכל מי שיש עליו קידושין אפילו בעבירה פסול.
גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם. רבי יהודה אמר ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תירוכין ואיגרת שבוקים. פסק רב אלפס הוסיף רבינו גט פטורין. פר"י בספרים הכא ליכא גט פטורים. ופרק קמא דנדרים [ה' ע"ב] כתוב בספרים ונהגו לכותבו דגט כריתות מתרגמים גט פטורים.
<h2>דף פה:</h2>
גופו של גט שיחרור הרי אתה בן חורין הרי אתה לעצמך.
אמר אביי האי מאן דכתיב גיטא לא לכתיב ודין אלא ודן. דלא להוי משמע דמן הדין מגרשה ולא ליכתוב איגרת משמע איגרא אלא אגרת בלא יוד כדכתיב [אסתר ט'] על כל דברי אגרת הזאת אבל בסדר תיקון שטרות של רבי יוסף טוב עלם כתוב לא ליכתוב אגרת בלא וי"ו אלא ואגרת דקאי אדלעיל. די ת[י]הוייין די ת[י]צבייין תלתא יודין. לבסוף וגם יוד בין ד' לתי"ו וכן יוד אחר התי"ו כי די הוא במקום אשר. אבל דיתבא על נהר פלו' הוא היושבת והוא תיבה אחת ואין לכתוב די יתבה לפי זה משמע קצת שיש להרחיק די מתיהוייין ודי מתיצבייין. ולורכיה וי"ו דשבוקין דתירוכין דפטורין וי"ו דוכדו. פר"י שאין צריך להאריך אלא שלא ייראה כיוד וכן ה' דלמהך אין צריך להרחיק רגל ה' רק שלא תיראה כחי"ת. ומיהו נהגו להרחיק ואי לא הרחיקו אינו פסול. ומעשה היה בגט שלא היה ניכר היטב בין וי"ו ליוד ורבינו אליהו צוה להביא תינוק דלא חכים ודלא טיפש כדאמרינן במנחות [כ"ט ע"ב] גבי תפילין. לא ליכתוב למיהך ביו"ד אלא למהך. ולא ליכתוב ליאתנסבה אלא להתנסבא. אתקין רב בגיטין מן יומא דנן לעלם מן יומא דנן לאפוקי דרבי יוסי. ולעלם לאפוקי מדרבא.
ויכתוב בשלישי ברביעי בחמישי ביוד באמצע בששי בלא יוד ביום ראשון יכתוב ביום אחד לירח פלוני בשני בשני ימים. בשלשה ימים וכן יכתוב עד עשרה בעשרה ימים. מכאן ואילך באחד עשר יום בשנים עשר יום וכן לעולם. ואם ראש חדש שני ימים. (עיין במרדכי דף תרי"ו עמוד ב' כתב שיש למנוע מליתן גט בראש חדש ביום ראשון). באדר ששנה מעוברת עיין במסכת נדרים בסוף פרק קונם יין [ס"ג ע"א] סימן כ"ו. ימים יכתוב לעולם בלשון זכר והשנים בלשון נקיבה. ימים יכתוב המניין הקטן קודם ולשון זכר. והשנים יכתוב הקטן קודם עד עשרים כגון אחד עשרה שתים עשרה שלש עשרה ומשם ואילך הגדול קודם כגון עשרים ואחת עשרים ושתים ושלש והמניין המועט לשון נקיבה. למניין בחד יוד. מנין בלא ויו. דיתבא חד יוד. העומד בויו. אנתתי בלי יוד. יתיכי תלתא יודין. די תיהוייין די תיצביי[י]ן ה' יודין. בנפשיכי ב' יודין. להתנסבא יש כותבין יוד בין ה' לתיו ויש שאינן כותבין. ואנש בלא יוד. בידיכי ג' יודין. ימחה יש כותבין ה' יש כותבין באלף וכן הוא פסוק בדניאל [ד']. דייהוי ג' יודין. מנאי בלא יוד בין מ' לנ'. ושטה אחרונה כדת משה וישראל ולא יותר. והעדים יחתמו זה תחת זה ויכתבו כתיבה תמה. וכל אות ואות מוקפת גויל גם מן העדים עד כאן לשון רבי פרץ.
וכתב הרבי יצחק אור זרוע שלא יטלו עדי גט שכר אלא שכר בטילה דמוכח דאמרינן פרק שני דייני גזירות [ק"ה ע"א] גבי דיינים והוא הדין גבי עדי'. יש מקומות שנוהגין להצריך שלשה וכו' בשיטה אחת. ויש מקומות שמצריכין לכתוב מקום הלידה ומקו' עמידה.
<h2>דף פו.</h2>
שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר, כתב בכתב ידו ואין עליו עדים. יש עליו עדים ואין עליו זמן. יש בו זמן ואין עליו אלא עד אחד. אמר רב דווקא כתב ידו ועד אבל כתב סופר ועד אין הולד כשר. וכי קתני כתב סופר ועד כשר היינו חתם סופר ועד.
<h2>דף פו:</h2>
רבי אליעזר אומר אף על פי שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר. אמר רב הלכה כרבי אליעזר בגיטין אבל לא בשטרות. עיין לעיל בפרק קמא [ג' ע"ב] ובפרק שני [כ"ב ע"ב].
שנים ששלחו שני גיטין ושמותיהן שווין נותן שתיהם לזו ושתיהן לזו. חמשה שכתבו כלל בתוך הגט וכו'. היה כותב תופס לכל אחת ואחת והעדים למטה את שהעדים נקראים עמו כשר. היכי דמי כלל והיכי דמי תופס אמר רבי יוחנן זמן אחד לכולן זהו כלל. זמן לכל אחד ואחד זהו טופס. והלכה כרבי יוחנן.
<h2>דף פז.</h2>
שני גיטין שכתבו זה בצד זה וכו'. עד אחד עברי ועד אחד יוני שניהן פסולין [ע"ב] דילמא גונדלנית חתם (פירש שלא כמנהגם) וכן הלכה.
<h2>דף פז:</h2>
שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני כשר. כשיש ריוח למטה ולמעלה פר"י מכאן יש להכשיר גיטין ושטרות שאין בהם ריוח למטה ולמעלה וכן משמע שמעתא דגט פשוט [קס"ב ע"ב].
חתמו עדים בראש הדף מן הצד או מאחריו בגט פשוט פסול. (ל)הקיף ראשו של זה בצד ראשו של זה והעדים באמצע פסול. ראשו של זה בצד סופו של זה והעדי' באמצע שהעדים נקראין למטה כשר. גט שכתבו עברית ועדיו יוונית יונית ועדיו עברית וכו'.
<h2>דף פח.</h2>
ודילמא אימלוכי אימלוך. פירש בקונטרס שבטלו ושוב אינו יכול לגרש בו וקשה הא דלעיל [ל"ב ע"ב] אמרי לרב נחמן דכשר לגרש בו. ותירץ הרבי עזרא הנביא דלעיל שנגמר הגט אינו יכול לבטל. אבל כשלא נכתב כולו מודה רב נחמן שיכול לבטלו.
כתב סופר ועד כשר אמר רבי ירמיה חתם סופר שנינו פר"י הכא קיימא לן חתם סופר ועד כשר וכתב סופר ועד פסול ואפילו סופר מובהק ומכל מקום אין להכשיר חתם סופר ועד בגיטין דהא כל אמוראי דמכשרי באומר אמרו [לעיל ס"ו ע"ב] פסלי חתם סופר ועד.
כתב חניכתה וחניכתו כשר. תנו רבנן חניכת אבות בגיטין עד עשרה דורות. רשב"א אמר עד שלשה דורות כשר מכאן ואילך פסול וכן היו עושין נקיי הדעת שבירושלים. לא היו כותבין אלא איש פלוני בן פלוני ורבינו תם ורבינו חננאל פירש דנקיי הדעת לא היו כותבין רק חניכה.
<h2>דף פח:</h2>
גט מעושה בישראל כשר ובכותי פסול. ובכותים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך. אין לפרש דאפילו בעניין זה בכותים פסול דאין זה לפני כותים כיון דנעשה על פי דייני ישראל דאטו מומחין עצמן יחבטו אותם ולא יצא להדיוטות לחבטן. אלא כמו שפירש רבינו תם וכן רב יהודה גאון ובכותים חובטין אותו ואז הוי גט כשר. אם כן אותם מומרים מותר להכריחן על ידי כותים לדיני ישראל עד שיתרצו לתת גט וכן כל המנויין פרק המדיר [ע"ז ע"א] וצריך שיאמר לבסוף רוצה אני ולבטל מודעא.
לפניהם ולא לפני הדיוטות ומילתא דשכיחא עבדינן שליחותייהו מה שאנו מקבלים גרים דצריכי שלשה מומחין עיין פרק החולץ [מ"ו ע"ב] דשליחות קמאי עבדינן.
יצא שמה בעיר מקודשת, מקודשת, מגורשת מגורשת. ובלבד שלא יהא שם אמתלא. כל קלא דבתר נישואין לא חיישינן [פ"ט ע"א] לא שישמעו קול הברא אלא נרות דולקות ומטה מוצעת וכו'. ההוא דנפקא עליה קלא דאקדשא לבר בי רב. אמר ליה אימא לי גופא דעובדא היכי הוה וכו'. אמר ליה כיון דבעידנא דהוה קלא לא הוה אמתלא לאו כל כמינך.
<h2>דף פט.</h2>
יצא עליה שם מזנה בעיר אין חוששים לה בעולה אין חוששים לה. פירש הקונטרס בעולה לכהן גדול וכן פירש לעיל מזנה נבעלה לפסול לה. ור"י אמר סתם בעולה לזנות שאין ידוע ממי פסולה לכהונה דאין אשה בודקת ומזנה [כתובות י"ד ע"א]. ואפילו לרבן גמליאל דאמר נאמנת היינו היכא דאמרה לכשר נבעלתי אבל אי אמרה לא נבעלתי או איני יודע[ת] ממי פסולה.
מבטלינן לקלא או לא מבטלינן נראה כפירוש שני שבקונטרס כגון שחזרו פלוני ופל' ממדינ' הים ואמרו לא הוי דברי' מעולם וכן אמר לקמן אילימא דאתו ואמרו קידושי קמא לאו קידושין.
<h2>דף פט:</h2>
אמתלא שאמרו אפילו מכאן ועד עשרה ימים רב זביד אמר במקום אמתלא חוששת לאמתלא. פסק רב אלפס דמיסתברא כרב זביד.
רבי חביבא אמר אפי' לקלא דבתר אירוסין לא חיישינן ליה. והילכתא לא חיישינן. מעשה בא לפני רבינו תם אשה שיצא עליה קול אחר נישואיה שנתקדשה לאח' ואותו האיש שיצא עליה קול שנתקדשה היה בחופת' כשנישאת לשני. ואמר רבינו תם שאינ' צריכה גט מן הראשון ומותרת לשני דקלא דבתר נישואין לא חיישינן. ועוד כיון דנתקדשה לשני בפניו שריא מדרב המנונא דקיימא לן כוותיה מדפריך מיניה בכל דוכתא דאשה אינה מעיזה בפני בעלה. יצא קול שנתקדשה ובא אחר וקידשה קידושי מעליא אם אגלי מילתא דקידושי קמא קידושי מעליא לא צריכה גט משני. לא מצאו הדבר על בוריו אמר רב הונא מגרש ראשון ונושא שני. אבל מגרש שני ונושא ראשון לא דאתי למימר מחזיר גרושתו אחר נישואין. יצא עליה קול מזה ומזה אמר רב פפא אף בזה מגרש ראשון ונושא שני. אמימר אמר מותרת לשניהם. אומר הרבי אלחנן דמשמע דהלכה כרב הונא דאמר מגרש ראשון ונושא שני מדפליג אמוראי אליבא דרב הונא וכן פסק רב אלפס.
<h2>דף צ.</h2>
והילכתא מותרת לשניהם. מעשה בא לפני רבינו תם בגט שיצא עליו קול פסול ונתנו גט שני ולא הצריכו רבינו תם להמתין שלשה חדשים מזמן גט שני כיון שלא ניתן גט שני אלא משום לעז וקול. והביא ראייה מכאן דמותר לשניהן כיון דלא הוי אלא קול, ואומר ר"י דאינו ראייה דדווקא הכא דהוה קול מזה ומזה ולא דמי כל כך למחזיר גרושתו מן האירוסין אבל בקול אחד ומעשה ברור אחד יש להחמיר כדאמרינן לעיל לא מצאו הדבר על בוריו לא יגרש שני וישא ראשון ואף על גב דקידושי קמא לא הוי רק קידושי קלא בעלמא כיון דקידושי(ן) שני קידושי תורה הכי נמי אמרי שאשת איש היתה ראוי להחמיר.
ב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה. ב"ה אומרים אפי' הקדיחה תבשילו. והיכא דלא מצא בה לא ערוה ולא דבר לא יגרש. יושבת תחתיו ומשמשתו ובלבו לגרשה עובר על לא תחרוש על וכו'. כשם שדיעות במאכל כך דעות בנשים כו'. רוחצות במקום שבני אדם רוחצים ואינה חוששת מצוה לגרשה.
<h2>דף צ:</h2>
כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות. נראה דהיינו בימיהם שמגרשה בעל כרחה.
